אליעד: אחד המיתוסים שמסתובבים בשכונה, שיש זייפנים שעובדים על אנשים עיוורים. והמסר שאני רוצה להעביר, שאדם עיוור צריך להזהר שלא יעקצו אותו.

ולמה הם מצליחים לעקוץ? בגלל שהעיוור לא רואה את התמונה המלאה. אבל אולי עם תהיה לך ראייה קלושה אולי תקלוט משהו מהעניין.

יש הרבה שיטות עוקץ, והשיטה הכי פופולארית היא שיטת הצופה. ומה היא אומרת? תצפה, תתבונן, תשתחרר וכו'.

השיטה אומרת שבכל אדם יש חיסרון, ולכן מה שהאדם צריך לעשות זה להיות זומבי, לצפות על המחשבה מבחוץ, לא להאמין למחשבה, זה רק בורות, רק אשליה וכו'.

שאלה: וזה נכון, אמיתי, זה רק מחשבה.

אליעד: וזה שאתה אומר את זה, זה לא מחשבה?

האדם נמצא במלכודת, יש מישהו שתפס אותך והוא מתעלל בך, וזה לא המחשבות שלך, ולא ההזדהות שלך עם המחשבות שלך, וזה לא החיסרון שאתה רואה במציאות וזה לא הרצון שלך לשנות את המציאות.

הבעיה המרכזית שלך היא הקיום שלך.

ואני עכשיו חושף לך את התרמית. אומרים לך על תזדהה, החיסרון הוא לא אצלך הוא שם.

אבל אני רוצה להסביר שהחיסרון לא נמצא בתוכך, זה לא שיש לך תחושה לשנות את המציאות, זה לא שבתוכך יש חיסרון, או שמולך יש חיסרון, לא, לא, לא.

להגיד החיסרון מולי זוהי הסרת אחריות. להגיד בתוכי יש חיסרון זוהי גם הסרת אחריות.

לקחת אחריות זה להגיד - אני החיסרון בכבודו ובעצמו.

שאלה: אני לא מסכים עם זה.

אליעד: ברור, האם בעיה תסכים שהיא בעיה? אתה אומר בא ניקח צעד אחורה, ונראה שהבעייה שם ואני פה. אבל אתה הבעייה אז לא יעזור שתלך צעד אחורה.

האדם הוא מקור הבעיה, והשאלה היא, מי אומר שמה שאני אומר נכון? זוהי חבורת עיוורים שאחד הולך אחרי השני. כל עיוור הולך אחרי המורה שלו, והמורה הלך אחרי המורה שלו, וזה רצף, והוא אומר לך מה אתה מטיל ספק במסורת, אנחנו כבר אלפי שנים עושים את זה.

הכל נובע כאן מחוסר הבנה בסיסי של המנגנון. יש כאלה שאומרים שאני מדבר משכל, והם מדברים מחוויה, אז אני אומר לך שגם מחוויה וגם משכל שהם נוכלים. ואני אומר זאת מחוויה, כי הם חושבים שאני בשכל מסביר להם שהם טועים, אבל אני בחוויה יודע שהם טועים, אבל אין לי אפשרות להגיד לו שאני חוויתי את מה שהוא אומר, ואני יודע שהוא משקר אותי, כי אז אין לזה משמעות. ולכן אני מסביר לו בשכל שהוא טועה.

הוא אומר, שאם אני יעשה כך וכך, אני יהיה מאושר. אני עשיתי זאת ולא השגתי אושר אלא המשכתי לסבול. ואז אני מסביר לו למה זה לא עובד, ואז הוא אומר לי שאני לא מדבר מחוויה אלא מהשכל.

אני אסביר לך את מהות העניין. מה שאני אומר עכשיו לא בדיוק מדוייק, אך החוויה הבסיסית שלך ביותר היא שאתה קיים. האני קיים זוהי חוויה מאוד עמוקה.

כול הקונץ של מורים אחרים זה לגלגל את האחריות על מישהו אחר, - כמו להגיד, זה לא אני זה אתה, זה השכל שמתעתע אותך, אתה רק אהבה, אתה אלוהים הבעיה לא שלך, אתה רק בבורות, אבל אתה לא הבורות.

אך זה לא כך, אתה עצמך הבורות בכבודה ובעצמה.

דרך אגב אני לא נגד בורות, אך אסביר לך את הרעיון, בלי להרגיש שאתה קיים, אתה לא יכול להרגיש שום הרגשה נוספת. בלי שתדע שאתה קיים, אתה לא יכול לדעת שום דבר, נכון?

המשפט נכון מצד ההגדרה שלו, אם אני לא יודע שאני קיים, אז אני לא יכול לדעת שיש שולחן, כי אין מי שיודע.

כדי להרגיש / לחוות שאתה קיים, אתה צריך להיות בחווית חיסרון.

זאת אומרת שהקיום עצמו הוא חווית החיסרון.

אתה רוצה לדעת מי אתה? יש מציאות, מהות אחת, אם יש רק מהות, האם אפשר לדעת / להרגיש שאתה קיים?

שאלה: נראה שיש מהות שמודעת לעצמה.

אליעד: אני אסביר לך, אבל לפי התפיסה שלך, זה רק הקדמות שאחר כך יש סיפור אחר לגמרי.

יש מהות אחת והיא קיימת באופן בלעדי, כשהיא מסתכלת במראה, את מי היא רואה? את עצמה. אבל למזלה הגרוע רק היא קיימת, ואם רק היא קיימת, היא לא יכולה להגיד אני קיימת. מה זה אני, יש לא אני? אין משמעות לאני, אם אין אני.

לכן המהות קיימת, בלי לדעת שהיא קיימת. היא קיימת והיא לא יודעת שהיא קיימת.

אם יש משמעות לאני, אז יש משמעות ללא אני, אז זה לא אחד. אבל אני מהות, וזה לא יכול להיות שתיים.

בתוך המהות הזאת, בדרך כל שהיא, ואפשר לדעת איך, יש במהות חסרונות. ואחד החסרונות הוא אתה. ואחת הסיבות שרע במציאות זה אתה. גם השולחן, גם אני וגם אתה.

כול ישות שקיימת ומודעת לקיומה היא חיסרון של המציאות.

במקום שהכל יהיה אחדות, שלמות והרמוניה אז יש בעצם חסרונות.

איזה חיסרון יכול להיות למשהו אין סופי? ברגע שישות מודעת לעצמה זה חיסרון.

המודעות לעצמך היא בעצם תלויה בקיומו של חיסרון. שזה אומר שאם לא היה חיסרון, לא היית יכול לדעת שאתה קיים.

מהו חיסרון? אני שחסר משהו. בלי שמשהו יהיה חסר משהו, (חסר הכוונה שונה מ).. בלי שמשהו יהיה שונה ממשהו אחר, לא יכול להיות משהו שנפרד ממשהו אחר, אז לא יכול להיות שמישהו ידע שהוא לא משהו אחר.

שזה אומר, שכדי שאתה תדע שאתה קיים, חייב שיהיה חיסרון, חייב שיהיה משהו שונה ממשהו.

מה זה משהו שונה ממשהו? זה חיסרון, כי אם הוא שונה ממנו, אז הוא חסר אותו ולכן לא שלם.

זאת אומרת שהקיום שלך תלוי בקיומו של חיסרון. זה לא שבתוכך יש חיסרון, או מולך יש חיסרון, כשאתה אומר אני, אתה יודע מה קרה לפני כן? אם לא היה חיסרון לא היית יודע שאתה קיים.

יש שני מצבים אפשריים בלבד. או יש או אין, או שאתה יודע שאתה קיים או שאתה לא יודע שאתה קיים. מבחינתי אפילו טיפה יודע, זה כבר קיים.

נגדיר אחרת, או שאתה אין סוף אחוז לא יודע שאתה קיים, ואז אתה קיום טהור של ידיעה, אין טוב ורע, אין אהבה ושנאה, ואפילו אין אני ולא אני, אין כלום, אתה כלום.

או שאתה יודע שאתה קיים, ואז אתה אוהב ושונא וכו'.

הראשון בשרשרת שיודע משהו, קיומו עצמו כבר תלוי בקיומו של חיסרון. אתה עצמך זה החיסרון.

אל תיקח בלעדיות על החיסרון, כי יש אין סוף כמוך.

אתה עצמך, בכבודך ובעצמך מייצג חיסרון.

זה כמו שיש מציאות אין סופית, ופתאום יוצאת ישות שאומרת, אני לא חלק מזה, אני משהו אחר, ואם אני משהו אחר, אז אני שונה ממה שלא אני, ואז אני גם שונה מהמציאות שמכילה אותי, ואז אני קיים.

החיסרון בכבודו ובעצמו הוא זה שאומר אני. אם לא היית חסר, לא היית רואה חיסרון במקום אחר.

כול החסרונות האפשריים, זה בגלל שההוויה שלך היא חיסרון. הקיום שלך הוא חיסרון.

אני לא מדבר על הקיום הראשון, אמנם אין בו חיסרון, אך אין בו ידיעת קיום.

שאלה: אתה יכול להבין שאתה הקיום הראשון.

אליעד: נכון, אבל כאשר אתה מבין את זה אתה בתוך חיסרון. אתה אומר, אני פעם הייתי מלך ועכשיו אני בכלא, האם זה עוזר לך? אתה עדיין בכלא.

המלך החליט להתחפש לעבד, ואמר למישהו תשים לב שהתחפשתי, אבל אותו מישהו אבד, ועכשיו הוא בתחפושת של עבד, ואז לא נותנים לו להכנס בשער ולהיות מלך. הוא יודע שהוא המלך, אבל האם זה עוזר לו? הוא רוצה לאכול, אבל הם מרביצים לו.

זה שאתה יודע שאתה היית פעם אלוהים, זה לא פותר לך את הבעיה. זה כמו שאתה חולם שכלב בא לנשוך אותך, זה שאתה יודע שאתה בחלום זה לא עוזר אם אתה מודע לכלב. כי אם אתה מודע לכלב אז אתה עדיין בחלום.

אתה אומר שאתה יכול לדעת שאתה הראשון, אבל מה זה עוזר לך? אתה עדיין בחיסרון.

יש רק שתי אפשרויות, או שאתה הופך לאין חיסרון או שאתה בחיסרון, אין עוד אפשרות.

אם אתה יודע משהו - אתה ביש חיסרון, ואם אתה לא יודע - אתה באין חיסרון.

בלי לדעת שיש חיסרון, אתה לא יכול לדעת שיש פה שולחן. ויותר מזה, בלי חיסרון אתה לא יכול לדעת שאתה קיים.

זאת אומרת שקיומך תלוי בקיומו של חיסרון.

כשאתה אומר אני, מי אמר אני? החיסרון של המציאות. למציאות יש אין סוף חסרונות ואחד מהם זה אתה.

שאלה: במקביל אתה יכול לדעת מי אתה.

אליעד: אתה לא מבין שלדעת זה כבר חיסרון.

לא משנה איזה מדיטציה תעשה וכמה תתעמק, אם בסוף אתה מרגיש שאתה קיים, - יש חיסרון.

כשאדם אומר שחסר לו משהו, או שאומר שחם לו אז זה אומר שחסר לו קור, כשמשהו מפריע לו, זה נובע בגלל שהאדם עצמו הוא חיסרון.

כשאתה אומר אני, פירוש, שיש משהו שהוא לא אני.

אני היחיד שנותן לך להיות הראשון, לא לדמיין שאתה הראשון, לא לזכור שאתה הראשון, אפילו לא לדעת שאתה הראשון.

אם אתה יודע שאתה הראשון, אז אתה לא הראשון.

יש אני יודע שאני חתול, ויש אני חתול, זה שניים שונים.

שאלה: בספר אתה מדבר על קיום שהוא ממשי.

אליעד: אבל הוא כל כך ממשי, ששם אין הבדל בין ממשי ללא ממשי. גם אם הוא ממשי אז הוא לא ממשי, ואם הוא לא ממשי אז הוא ממשי.

שאלה: זה לפני השכל, זה לפני המחשבות.

אליעד: זה לא לפני המחשבות, זה אחרי המחשבות.

המסר שלי פשוט, לא משנה איך תסובב את הגלגל, תאהב, תשנא, תהיה ילד, תהיה מבוגר, מואר, חשוך, בודהה, אלוהים, יש, אין, לא משנה מה תבחר, אתה עדיין בחיסרון, אם אתה פה יש בעיה.

אם אתה פה לא הכוונה לגוף, אלא אם הדבר הבסיסי ביותר שחווה את קיומו, חווה את קיומו, אז כבר יש כאן סוג של חיסרון.

שאלה: למה זה לא יכול להיות קיים במקביל?

אליעד: כי אתה עדיין לא הבנת מה אמרתי.

ליצן שאל ליצן, יש לי תחושה שאני כל הזמן רוצה לשנות את המציאות, מה לעשות עם התחושה הזאת? אז הליצן אמר לו, זו היא רק מחשבה שאתה רוצה לשנות את המציאות, מה אתה לא רואה? אז הליצן אמר לו, נכון נכון זאת רק מחשבה.

וזה כמו יעוץ של עיוור שנותן יעוץ לעיוור אחר, מה שניהם לא הבינו? שזה לא שאני רוצה לשנות את המציאות, אלא אני בכבודי ובעצמי הוא הרצון לשנות את המציאות.

הרצון, השינוי זה אני. כשאתה אומר אני, פירושו רצון, פירושו שינוי, פירושו חיסרון.

אם אתה אומר, אני רוצה לשנות את המציאות, אז אל תרצה לשנות את המציאות, קח צעד אחורה ותתבונן בזה, זה לא אתה. זה כמו אחד שאמר, זה לא אני, אני רק מתבונן בו, ואז אתה יורה ומתברר שירית בעצמך.

שאלה: יש אחד שיודע מה קורה, אך לא יודע את עצמו.

אליעד: בא נבדוק אם זה נכון. אתה למעשה אומר שאולי יש דרך לדעת שזה קיים, בלי לדעת שאתה קיים.

פשוט, אותה ישות איקס, האם היא יודעת שהיא קיימת? האם היא יודעת שיש שולחן בלי לדעת שהיא קיימת? דמיין שולחן, מה שולחן עבורך?

שאלה: עצם עם ארבע רגליים.

אליעד: איך אתה יודע שזה עצם עם ארבע רגליים ולא עם שלוש רגליים? אתה אומר, אני ראיתי אותו עם ארבע רגליים. בסוף החוויה מתחילה באני.

האם אתה יכול לדעת מהי שמש בלי להיות קיים? כל מה שאתה יודע על השמש זה לפי החוויות שקרו לך. אין אפשרות לדעת משהו בלי אני.

האם אתה חושב שמישהו יכול לדעת משהו מבלי לדעת שהוא קיים? שזה אומר, לדעת משהו מבלי לחוות חיסרון.

שאלה: אני חושב שזה מה שקורה לי.

אליעד: אם תפסיק לדעת, מה יקרה? אם אני מוחק לך את כל מה שאתה יודע, מה נשאר?

שאלה: קיום שלא יודע את עצמו.

אליעד: אני עוד לא הבנתי איך אפשר לדעת משהו בלי לדעת שאתה קיים?

מה זה לדעת שיש פה חלון?

שאלה: שהשכל מדביק תווית. אבל אני גם מודע לשכל ולכל התוויות.

אליעד: האם יכול להיות שהשולחן מודע אלינו? (לא יודע)

אבל האם אתה בחוויה שלך, אתה חושב שהשולחן מודע כמו שאתה מודע? או שאתה מודע לחסרונות בשונה ממה שהשולחן מודע לחסרונות? האם יש הבדל בחוויה שלך לבין החוויה של השולחן?

ניקח לדוגמא מורה רוחני, האם המורה הרוחני מודע לזה שהוא קיים? האם המורה הרוחני יודע שאני קיים?

אני מנסה לחתור לשאלה אחרת, האם אתה רואה פה שולחן? (כן) אתה רואה את המורה הרוחני? (כן) אתה רואה פה את הפיל? (לא)

השאלה, האם המורה הרוחני בעיניך, רואה אותי כמו שהשולחן רואה אותי וכמו שהפיל רואה אותי? או שהפיל רואה אותי פחות מהשולחן, והשולחן רואה אותי פחות מהמורה הרוחני? כי אני מדבר איתך על חוויה שבה אתה רואה אותי כמו שהפיל רואה אותי. המורה הרוחני אמור לראות אותי כמו שהפיל רואה אותי.

המורה הרוחני רואה אותי יותר מהפיל.. אתה אומר שהפיל לא רואה אותך, כי הוא לא פה, אבל הפיל לא צריך להיות פה כדי לראות אותי.

לפי מה שאתה אומר, שאם אתה יכול לדעת משהו בלי לדעת שאתה קיים, מבחינתך יכול להיות שגם השולחן יודע שאני קיים, ואולי גם הפיל יודע שאני קיים, בלי שהוא בכלל קיים.

אתה טוען שהמציאות לא יודעת שהיא קיימת, אך יודעת שאני קיים.

שאלה: כי אין לה שכל.

אליעד: האם למציאות שבראה אותי אין שכל ולי יש שכל?

והאם המורה הרוחני יודע שאני קיים, באותה חווית מציאות כמו שהמציאות יודעת שאני קיים?

האם המורה הרוחני חווה את קיומו כמו שהפיל כאן חווה את קיומו?

שאלה: אני חושב שהמורה הרוחני לא חווה כלום.

אליעד: מה זה לא חווה כלום, האם הוא מדבר איתי?

אתה טוען שהמורה הרוחני לא יודע שהוא קיים, אך יודע שאני קיים, האם זה מה שאתה טוען?

שאלה: המורה הרוחני לא יודע כלום.

אליעד: אם המורה הרוחני לא יודע כלום, אז גם אתה לא יודע כלום, ומדוע אני מדבר איתך?

שאלה: כן, יש כאן משהו לא ברור לי.

אליעד: אם מישהו עוקץ אותך עכשיו, האם בחוויה שלך, הוא עוקץ את המציאות ולא אותך?

שאלה: אני לא חווה זאת.

אליעד: אז זה אומר שאתה לא מאמין לעצמך.

שאלה: אתה אומר שיש רק חיסרון, אז אם יש רק חיסרון, אז אין חיסרון.

אליעד: האם אני אמרתי שיש רק חיסרון? כל חיסרון הוא גם יתרון יחסי.

שאלה: האם החיסרון הוא אחרי האני?

אליעד: לא, אם החיסרון הוא אחרי האני, אז מורה רוחני יגיד לך, לך צעד אחד אחורה ואין לך יותר חיסרון. אך אני אומר אתה לא יכול לקחת צעד אחד אחורה, כי אתה הולך אחורה עם החיסרון עצמו.

שאלה: תאורטית, יש משהו חסר צורה שמתבונן בצורות.

אליעד: אתה לא יכול חוות זאת, כי אתה אומר משהו לא הגיוני.

שאלה: אתה מודע לשכל שיודע את השולחן.

אליעד: האם אתה יודע שאתה קיים?

שאלה: עצם זה שאני יודע, זה כבר לא אני.

אליעד: אתה למעשה אומר שאתה יודע משהו אחר, ולא את עצמי. אתה למעשה עושה טריק ואומר שכול מה שאני חושב זה לא אני.

ברמה העקרונית אתה יכול להסתכל על עצמך וזה עדיין אתה.

אתה צודק, שאם אני מסתכל החוצה אז אני לא מסתכל על המקורי, כי אני מסתכל החוצה.

אבל כאשר אני מסתכל על השולחן, יש לי הרבה רבדים של מחשבה, והרי השולחן זה מחשבה וזה לא אני, ולכן כל מחשבה זה לא אני.

זה נכון ולא נכון. ברמה החיצונית של המציאות, למשל שולחן, לא אכפת לי ששורפים אותו, תתחיל להתיחס לעצמך כמו שאתה מתייחס לשולחן ואז לא יהיה לך אכפת מה קורה איתך. אבל זה לא אמת, למה? כשאתה חושב על שולחן, ברמת מציאות מסויימת אתה לא חווה הזדהות ריגשית, ובאמת לא אכפת לך ששורפים את השולחן, אבל אם תכנס לתוך המחשבה של השולחן, אתה תראה שכשאתה אומר אני וכאשר אתה רואה שולחן, אתה מתכוון לאותו הדבר.

אף פעם לא קרה שחשבת על משהו שלא חווית אותו ברמה כל שהיא של הזדהות.

יש בסוף משהו, שגם כאשר אתה אומר זה לא אני, אתה עדיין מדבר על עצמך.

ואני מנסה להעביר לך מסר, שבחיצוני זה נראה שכאשר אתה חושב על שולחן אתה לא חושב על עצמך, אתה אומר, זה שולחן זה לא אני. אז אתה אומר, בא ניקח את כל מה שאני יודע על עצמי, נסתכל על זה מבחוץ, ועצם זה שאני חושב על זה, זה לא אני, אם אני חושב על זה, זה לא אני.

אבל שתדע לך, שלא משנה על מה אתה חושב, יש משהו שאתה חושב על עצמך, כי מאחורי השולחן, תמיד יש משהו שקשור אליך, זה כמו, אני חושב שיש משהו שהוא לא אני. זה אני כרגע חווה שזה לא אני. אני כרגע רואה אותו, זה תמיד מתחיל באני.

מי אמר לך שהוא קיים בכלל? אני, הוא קיים בגלל שאתה יודע שאתה קיים.

שוב, הנה שולחן, האם אתה יכול לדעת שיש שולחן, בלי לדעת שאתה קיים? מה מקור הכוח שאתה יודע שיש פה שולחן? כי אני יודע שיש פה שולחן, אני רואה פה שולחן. הכל מתחיל מהאני.

שאלה: כן, אבל זה בשכל שלי. זה משהו שקורה במוח שלי, וגם למוח שלי אני מודע.

אליעד: מי אמר לך שיש לך מוח?

שאלה: אני לא יודע שיש לי מוח.

אליעד: גם אם אני אמחק את כל מה שאתה יודע, עדיין ישאר דבר אחד, תחושת קיום. אם נמחק את כל החושים, התחושות, הכל הכל, מה ישאר? חווית קיום בסיסית. ותחושה בסיסית של קיום, פירושה חווית חיסרון.

שאלה: אם אתה לא חושב על זה בשכל זה לא חיסרון.

אליעד: אתה לא חושב אבל מרגיש את הכאב.

שאלה: כי בלי מחשבות אין התנגדות.

אליעד: לא נכון, כי אם אתה קיים אתה חווה את זה גם בלי שתחשוב על זה. ודבר שני אתה לא יכול שלא לחשוב על זה, אין אפשרות לא לחשוב על זה...