מי שיתבונן בעניין יראה, כי חלק מהאנשים שמוגדרים כרוחניים, דוגלים בגישה סגפנית, שעל פיה כדי שהאדם יגיע לסוג של הארה רוחנית, לשם כך על האדם לסגף את עצמו. והסיגוף העצמי של האדם בא לידי ביטוי בדרכים שונות. וכל אחד שחושב שסגפנות היא הדרך אל האושר, כל אחד כזה מסגף את עצמו ברמה אחרת ובצורה אחרת.

כמו כן, מקובל לחשוב שאנשים סגפנים הם אנשים יותר רוחניים. כי אדם שהוא נהנתן, הוא נתפס כאדם גשמי ולא רוחני, אדם שהולך אחרי תאוותיו. ואילו האדם "הרוחני" שמסגף את עצמו, הוא נחשב לאדם רוחני, שמסוגל לשלוט בעצמו, ושמסוגל להתגבר על החומריות שלו וכולי.

ואם נתבונן היטב על העניין, נראה כי בעצם אין הבדל בין אדם שמסגף את עצמו לבין אדם שעוסק בנהנתנות. וכאשר אנחנו אומרים שאין הבדל, אין הכוונה לומר שאחת מהאפשרויות טובה יותר מהאפשרות השנייה. אלא הכוונה לומר, שדרך הסגפנות ודרך הנהנתנות, שתיהן טובות ולא טובות באותה המידה.

ואם נסתכל על פנימיות המחשבה של האדם "הרוחני" שעוסק בלסגף את עצמו, נראה שהוא לא שונה בשום צורה מהאדם שעוסק כל היום בלחפש הנאות שונות, ובלמלא את תאוותיו ואת תשוקותיו. ולמרות שכלפי חוץ נדמה שהאדם "הרוחני" והסגפן, הוא כובש את יצרו והוא שולט ביצרו והוא מסוגל לשלוט בדחפיו ובתשוקותיו, הרי שבאמת הוא לא שונה בשום צורה, מהאדם השני שכל היום רודף אחרי תאוותיו.

ולמה אין הבדל בין שני האנשים האלו? תשובה: משום ששניהם עוסקים בנהנתנות וברדיפה אחרי התשוקות שלהם. אלא, שלאחד מהם יש תשוקות מסוג אחד, ולשני יש תשוקות מסוג אחר. אבל גם מי שכל היום מהנה את עצמו, וגם מי שכל היום מסגף את עצמו, שניהם עוסקים כל הזמן בסיפוק עצמי ובמילוי התשוקות והתאוות שלהם.

ואם נתבונן היטב על פנימיות המחשבה של האדם שמסגף את עצמו, נראה שכמו שקשה לנהנתן לסגף את עצמו, כך קשה לסגפן, ליהנות. והנהנתן נהנה מסוג אחד של הנאה, והסגפן נהנה מסוג אחר של הנאה. וכמו שהנהנתן יצטרך לנהל עם עצמו מאבק, כדי לסגף את עצמו בצורה כלשהי, כך הסגפן יצטרך לנהל עם עצמו מאבק, באותה העוצמה בדיוק, כדי ליהנות ולגרום לעצמו הנאה.

ואם נתבונן היטב, בין אם האדם עוסק בסגפנות ובין אם האדם עוסק בנהנתנות, הרי שיכול להיות מצב שבו שניהם סובלים באותה המידה. כי ישנם מצבים שבהם הנהנתנות של האדם, היא ביטוי לבריחה עצמית של האדם.

והאדם שלא מסוגל ליהנות מהחיים הפשוטים כפי מה שהם, והאדם שלא יודע להפיק את טעם החיים מהדברים הפשוטים ומתחושת ההרמוניה עם המציאות, הוא בורח אל הנהנתנות כדי להפיק עבור עצמו רגעי הנאה.

אבל, גם האדם שעוסק בסגפנות, גם הוא לא אדם רוחני באמת. כי גם הוא עוסק בלברוח מהחיים, וגם הוא לא מסוגל ליהנות מהחיים הרגילים. וכאשר האדם לא מסוגל ליהנות מהחיים הרגילים כפי מה שהם, על ידי זה האדם מתחיל לנהל עם עצמו מאבק פנימי, שבא לידי ביטוי בכך שנדמה לאדם שהוא צריך לסגף את עצמו, כדי לזכות להארה כלשהי...

וההארה האמיתית, היא כאשר האדם לא מחפש שום דבר, מעבר למה שיש. דהיינו, כאשר האדם לא נלחם בעצמו, אלא פשוט פועל על פי השכל וההיגיון הישר, בלי לסגף את עצמו יותר מידי ובלי לרדוף כל הזמן אחרי הנאות שונות. והשלמות היא לחיות בשלום עם המציאות. ולחיות בשלום עם המציאות, פירושו גם לחיות בשלום עם עצמך.

ומי שלא מסוגל לקבל את עצמו, הרי שלא יתכן שהוא אוהב את המציאות. כי האדם הוא חלק מהמציאות. ומי שלא אוהב ולא מקבל את עצמו, לא יתכן שהוא אוהב את המציאות כולה, שהוא עצמו חלק ממנה. והשלמות היא, כאשר האדם מסוגל להרגיש הנאה וליהנות ממנה, וגם להרגיש סיגוף וליהנות ממנו.

ז"א, אם האדם בורח לצד אחד יותר מאשר לצד אחר, הרי שהוא בעצם עוסק בבריחה, וזו לא השלמות. והשלמות היא כאשר...