ואחת מהטעויות הבסיסיות שבה טועים כל הפסיכולוגים / מנהיגים רוחניים למיניהם וחבריהם, היא שבטעות נדמה להם שהאושר תלוי במצב חיצוני כלשהו. דהיינו, בטעות נדמה להם שהאושר של האדם תלוי באם יהיה לו דבר כלשהו או לא.

ואז ייסדו את הרעיון של החשיבה החיובית ושל האופטימיות, שתפקידן לעזור לאדם להשיג את המטרות שלו כדי להיות מאושר. כי לאותם בני אדם נדמה בטעות שאם יהיה לאדם את מה שהוא רוצה, הרי שהוא יהיה מאושר. ולכן מלמדים את האדם לחשוב בחשיבה חיובית, להאמין בעצמו, לחזק את הבטחון העצמי שלו, להיות אופטימי וכיו"ב, כדי שהאדם יוכל להשיג את המטרות שלו טוב יותר.

אבל אף אחד לא שם לב, שאין שום קשר בין מה שיש או אין לאדם, לבין האם הוא מאושר או לא. כי האושר תלוי רק באם האדם מבין את המציאות בשלמות, ומבין את האמת מדוע כרגע המציאות היא כפי מה שהיא, וממילא האדם מקבל אותה כפי מה שהיא, או שהאדם עדיין לא מבין את הסיבה של המציאות, ואז הוא כל הזמן מנסה לשנות את המציאות.

ובחוש ניתן לראות, שלא משנה מה יהיה לאדם בחיים, הוא תמיד לא יהיה מאושר. כי האדם יכול לקחת דף ועט, ולרשום לעצמו את כל הדברים שהוא רוצה לשנות במציאות. ועכשיו ישב האדם בישוב הדעת ויעשה לעצמו דמיון מודרך וידמיין שיש לו את כל מה שהוא רוצה. ועכשיו ידמיין האדם את המציאות הזו שהיא בדיוק כפי מה שהוא רוצה, ידמיין אותה האדם לפרטי פרטים בשלמות.

ועכשיו ידמיין האדם לעצמו שהוא חי במציאות הזאת במשך שבוע שבועיים שנה ושנתיים. ועכשיו ישאל האדם את עצמו, האם כאשר יש במציאות את כל מה שהוא רוצה, האם אז הוא מאושר בשלמות? האם הוא כבר לא מחפש יותר שום דבר כדי לגרום לעצמו להיות יותר שמח? האם כל הרצונות שלו נעלמו?

כי ההיגיון אומר, שאם האדם רוצה משהו, ויתנו לו את מה שהוא רוצה, הרי שהרצון שלו אמור להיעלם. בדיוק כמו האושר, שמאושר אמיתי הוא זה שהתשוקה שלו אל האושר נעלמה. ואם האדם עושה רשימה מפורטת לפרטי פרטים של כל מה שהוא רוצה, ואח"כ האדם מדמיין שיש לו את כל מה שהוא רוצה בשלמות, הרי שהאדם היה צריך להגיע למצב שבו הוא כבר לא ירצה יותר שום דבר נוסף. אבל האם באמת האדם מגיע למצב רגשי שבו הוא לא רוצה יותר שום דבר נוסף?!

ועכשיו חושב האדם לעצמו, שהוא צריך להחליף את הרשימה של השינויים שהוא רוצה לעשות במציאות. ואז האדם עושה רשימה יותר מפורטת, של כל מה שהוא רוצה שיהיה במציאות באופן מדויק. ועכשיו ישב האדם עם עצמו בישוב הדעת ויעשה לעצמו דמיון מודרך וידמיין מציאות שבה יש בדיוק את כל מה שהוא רוצה.

ועכשיו נחזור ונשאל, האם האדם מסוגל לדמיין מציאות כלשהי בעולם, שבה יש לו את כל מה שהוא רוצה בשלמות, עד כדי כך שהרצון שלו נעלם לגמרי? וישב האדם עם עצמו ויחשוב טוב טוב, ויעשה האדם לעצמו את כל סוגי הרשימות האפשריות, וידמיין האדם לעצמו את כל המציאויות האפשריות, לעולם האדם לא יצליח לדמיין מציאות שבה הוא מפסיק לרצות כל רצון שהוא.

ועכשיו חושב האדם לעצמו, שהמציאות שלנו מוגבלת, ולכן הוא תמיד ממשיך לרצות כל מיני רצונות, משום שהוא לא יכול לבקש את כל מה שהוא רוצה. ולכן נחדד את העניין ונאמר, יחשוב האדם לעצמו שהוא אלוהים ושהוא יכול להחליט בדיוק איך תהיה המציאות כפי מה שהוא רוצה ללא כל מגבלה שהיא. ועכשיו יתכנן האדם איזו מציאות שבא לו לתכנן.

ועכשיו ידמיין האדם שיש מציאות שהיא בדיוק כפי מה שהוא מבין ע"פ חוכמתו המיוחדת. ועכשיו ישאל האדם את עצמו, האם מבחינתו הוא כבר לא רוצה יותר שום דבר? האם מבחינתו הרצון העצמי שלו נעלם?

וכאשר האדם מתבונן בכל זה, ממילא הוא קולט, שגם אם יתנו לאדם את כל העולם ומלואו, וגם אם האדם יהיה כל יכול ויוכל לשלוט במציאות כרצונו, עדיין הוא לא יהיה מאושר. כי מאושר פירושו שהאדם שלם עם המציאות בשלמות. ואם האדם עדיין כל הזמן רוצה לשנות את המציאות, למרות שהמציאות בדיוק כרצונו, הרי שזה אומר שלא משנה מה יתנו לאדם, הוא עדיין לא יהיה מאושר.

וכל המנהיגים הרוחניים למיניהם, וכל אלו שאמורים לעזור לאדם להיות מאושר, כולם מנסים להוביל את האדם לכך שהוא יצליח לשנות את המציאות כרצונו. ואף אחד מהם לא מסתכל צעד אחד קדימה, וקולט שגם אם האדם ישנה את המציאות כרצונו ללא כל הגבלה, עדיין האדם לא יהיה מאושר בשלמות.

ומאחר שהמנהיגים עדיין לא מבינים אפילו לא מהו האושר, כיצד בדיוק הם יכולים להוביל את האדם אליו?! כי אפילו מהו מצב של אושר הם לא מבינים. אז ברור ממילא שהם לא יכולים להביא את האדם אל האושר.

והדרך היחידה של האדם להיות מאושר באמת עד לרמה כזאת שהרצון שלו יתאחד עם המציאות בשלמות, היא על ידי זה שהאדם יבין למה ומה הסיבה שבגללה המציאות היא כפי מה שהיא. ואז ממילא תהיה התאחדות בין הרצון של האדם לבין המציאות. שזאת הרמוניה אמיתית ואושר אמיתי.

וא"כ הסוד הראשון הוא, שהאושר תלוי בהבנה של המציאות, ולא בשום דבר אחר. אבל יש כאן סוד נוסף גדול יותר, והוא שאין שום דרך לוגית שכלית להבין את המציאות. כי כפי שכבר ביארתי, האדם יכול לנסות להבין את המציאות כרצונו. אבל כדי להבין את המציאות בשלמות, לשם כך על האדם להיות המציאות עצמה. והאדם לא יכול להיות קיים כישות עצמית, ותוך כדי זה להיות המציאות עצמה ולהבין אותה.

שזהו הפרדוקס של התמונה המלאה. שכדי שהאדם יוכל לראות את התמונה המלאה והאין סופית, לשם כך על האדם להיות התמונה עצמה. אבל זה דבר שאינו אפשרי. ובפרט שהאדם עצמו לא יכול בכוחות עצמו להפוך את הישות העצמית של עצמו למשהו אחר שהוא לא הוא. כי האדם יכול לדמיין עד מחר שהוא לדוגמא אבן. אבל זה לא יהפוך אותו להיות אבן. כי הוא תמיד יישאר אדם שחושב שהוא אבן ושרוצה להיות אבן. אבל אבן הוא לא יהיה.

והמציאות שלנו היא אין סופית. דהיינו, רצף הסיבה תוצאה של המציאות הוא אין סופי. כי האדם לא יכול לתפוס במחשבתו את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, משום שהיא אין סופית. וממילא האדם לא יכול להבין את המציאות.

ונסביר: כי אם נתבונן על תופעת הסיבתיות שיש בעולם שלנו ועל רצף הסיבה תוצאה, נראה שהרצף הזה הוא אין סופי לשני הצדדים שלו. כי לכל סיבה, יש סיבה אחרת שקודמת לה. וכל סיבה שלא תהיה, תמיד ניתן יהיה לשאול מה הסיבה שלה עצמה. כי אם יש לדוגמא חוק ראשון כלשהו, הרי שניתן לשאול מהי הסיבה שבגללה החוק הראשון של המציאות הוא כפי מה שהוא.

ואם נתרץ כל תירוץ שהוא ונמצא כל סיבה שהיא, מדוע החוק הראשון הוא כפי מה שהוא. דהיינו, נמצא את החוק הראשון יותר, עדיין נשאל, וזה עצמו מה הסיבה שלו. כי מי החליט שהחוק הראשון ושהסיבה הראשונה תהיה כפי מה שהיא. וכך הדבר הזה נמשך עד אין סוף ללא נקודת עצירה כלשהי.

והסיבה הראשונה רחוקה ממחשבתו של האדם, בדיוק כמו שהאדם לא יכול לדמיין את הרגע האחרון של הזמן, או את המקום הרחוק ביותר, או את המספר הגדול ביותר. כי האדם לא יכול להכיל בתוכו את האין סוף עצמו.

ומאחר שהסיבה הראשונה היא נמצאת במרחק אין סופי מהאדם, לכן האדם לא יכול לתפוס במחשבתו את הסיבה הראשונה של המציאות.

אבל מצד שני האדם רוצה להיות מאושר. וכדי להיות מאושר על האדם להבין את המציאות בשלמות. וכדי להבין את המציאות בשלמות, לשם כך על האדם להבין בשלמות את השכל שלפיו פועלת המציאות, דהיינו, את הסיבה הראשונה. וזה כמובן לא אפשרי ע"פ השכל כנ"ל.

וזה בעצם הסוד הגדול יותר, שמסביר את האמת מדוע האדם לא מאושר, ומדוע כל השיטות של איך להיות מאושר לעולם לא יעזרו לאדם. משום שלהיות מאושר פירושו לרצות את המציאות, וזה תלוי בהבנת המציאות, וזה תלוי בהבנת הסיבה הראשונה, וזה אינו אפשרי. ולכן האדם לא יכול לעולם להיות מאושר בשלמות (והפתרון בהמשך). לפחות לא ע"פ כל הדרכים אל האושר שמוכרות בימינו אנו.

כי שום דרך בעולם של איך להיות מאושר, לא יכולה למצוא פתרון לאדם איך להבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות. כי הסיבה הראשונה תמיד תהיה במרחק אין סופי מהאדם. וממילא כל השיטות של איך להיות מאושר, הן טובות לאדם כמו כוסות רוח למת.

וזאת הסיבה שבני האדם בעולם מרגישים שהם מסתובבים סביב הזנב של עצמם. כי מהות העניין של האדם שמסתובב סביב הזנב של עצמו, היא שהאדם חוזר על עצמו במעגלים. וזה בדיוק זהה לתהליך של מי שמחפש את הסיבה הראשונה, שגם הוא חוזר על עצמו במעגלים ללא נקודת עצירה.

וכל חוסר האושר שיש בעולם, וכל העצבות שיש בעולם, כולן שורשן בכך שהאדם מוגבל להבין את הסיבה הראשונה. וכל התשוקה שיש בעולם לאהבה, כולה ביטוי של התשוקה של האדם להבין את המציאות ולהיות איתה באחדות ובאהבה. וכל הפחדים שיש בעולם, כולם שורשם בכך שהאדם לא מסוגל לתפוס במחשבתו את הסיבה הראשונה של כל המציאות.

וכל הדברים שיש בעולם, וכל הרצונות שיש לבני האדם בעולם, כולם ביטויים שונים של הרצון של האדם להבין את הסיבה של כל המציאות, וממילא לרצות את המציאות, דהיינו, להיות מאושר בשלמות.

וגם אם ישבו כל חכמי החכמים בעולם, וכל הפילוסופים בעולם, וכל החוקרים שיש בעולם, וכל הפסיכולוגים שיש בעולם, וכל המנהיגים שיש בעולם, וכל אלו שחושבים שהם מאושרים, וכל בני האדם בעולם, גם אם ישבו כולם ביחד וינסו למצוא את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, כדי להבין את המציאות, הם לא יצליחו לעשות זאת.

משום שתמיד יהיה ניתן לשאול, מה הסיבה של הסיבה עצמה וכך הלאה עד אין סוף ללא נקודת עצירה.

וכל החוכמות של כל החכמים בעולם, כולן מתבטלות לגמרי, כאשר הם מגיעים לנקודה הזאת שאותה האדם מוגבל להבין. כי גם החכם הגדול ביותר בעולם, לא יכול למצוא את הדרך להגדיר סיבה ראשונה שלא תהיה שום סיבה אחרת שקודמת לה. דהיינו, שלא יהיה ניתן לשאול מה הסיבה שלה עצמה.

ויש עוד סוד נוסף אחר גדול עוד יותר. והסוד הוא שכל מה שיש בעולם, דהיינו, כל השכל שיש בעולם מכל סוג שהוא, הוא כולו הקדמות שאמורות לגרום לאדם להבין מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות. כי למרות שהדבר אינו אפשרי ברמה לוגית כנ"ל, הרי שברמת המציאות המעשית יש דרך להבין מהי הסיבה הראשונה.

וכל השכל שיש בעולם, הוא כולו הסברים מהי הסיבה הראשונה הזאת של כל הסיבות. ומאחר שהסיבה הראשונה של כל הסיבות היא אין סופית בגודל שלה. משום כך היא מפוזרת בכל החוכמות שיש בעולם. כי בכל חוכמה שיש בעולם, יש בה חלק כלשהו מהשכל של סיבת כל הסיבות.

ומי שהוא חכם אמיתי, הוא מי שהגיע לשורש השכל של כל הדברים שיש בעולם. שהיא סיבת כל הסיבות, שהיא החוקיות הראשונה שלפיה פועלים כל החוקים שיש בעולם.

ומי שרוצה להגיע אל השכל הזה של כל המציאות, עליו לנסות להיות יותר חכם כפשוטו, לגבי כל מה שיש במציאות. דהיינו, על האדם לנסות להבין את החוקיות של כל הדברים שיש בעולם. ודרך זה לבסוף האדם יבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות.

וכאשר החכם האמיתי אומר איזה דיבור כלשהו, הוא תמיד עוטף בתוכו עבור השומע, את השכל של הסיבה של כל הסיבות. כי למרות שהשכל של כל הסיבות נמצא בכל העולם, הרי שהאדם לא יודע מה בדיוק לחפש בתוך כל החוכמות שיש בעולם.

והחכם האמיתי שהוא יודע את הסיבה של כל הסיבות, ושהוא רואה כיצד היא באה לידי ביטוי בכל דבר שיש בעולם, כאשר הוא נותן עצה לאדם בכל נושא שהוא, הוא מלביש בתוכה לאדם את צורת המחשבה הנכונה, שבאמצעותה יוכל האדם להתבונן על ההתגלות של סיבת הסיבות בתוך האירועים שלו.

כי התשובה לשאלת כל השאלות, נמצאת אל מול עיניו של האדם. אבל האדם הוא כעיוור באפילה שלא רואה ולא מבין את מה שבא לידי ביטוי בכל דבר. כי מאחר שכל הדברים הם תוצאה של סיבה ראשונה כלשהי, ממילא הסיבה הזאת באה לידי ביטוי בכל הדברים בעולם.

ולא יכול להיות אפילו לא דבר אחד בעולם, שלא תבוא בו לידי ביטוי הסיבה הראשונה של כל הסיבות. אלא שהאדם לא מבין ולא יודע לעשות את הקשר, בין מה שהוא רואה ושומע, לבין הסיבה של כל הסיבות של המציאות.

והחכם האמיתי שיודע את סיבת כל הסיבות, ורואה את ההתגלות שלה בכל דבר בעולם, כי הרי כל הדברים שבעולם הם התגלות שלה, ממילא הוא מאיר לאדם את הדרך שגם הוא יוכל לראות את התגלות הסיבה של כל הסיבות בכל דבר...