29:58אושר, חיסרון תמידי, תמיד יש חיסרון, למה יש סבל? איך נוצר סבל? למה רע לי? איך להיות מאושר? שכל על אנושי, מעל השכל האנושי, מהות הסבל, להשתחרר מהסבל, מודעות עצמית
מהן הסיבות לחוויית החיסרון ולמה היא קיימת כל הזמן?
החוויות של חיסרון, כמו חיסרון בכסף, זוגיות או בריאות, לא מתייחסות רק למצב נקודתי שבו חסר לנו משהו מסוים, אלא קיימת חוויית חיסרון בסיסית יותר, שהיא חלק בלתי נפרד מהמציאות. הרעיון המרכזי הוא שלעיתים קרובות אנו מזהים את חוויות החיסרון האלה כדבר חיצוני או נקודתי, אך למעשה כל תחושת "ההעדר" נובעת מההפרדה בין דברים, שהיא חלק מהחוויה האנושית הבסיסית.
ההסבר המרכזי כאן הוא שלכל דבר יש תופעה נלווית של חיסרון: אם אני מזהה שולחן, זה בגלל שאני מבחין בו מתוך ההבדל בין שולחן לדברים אחרים. ברגע שאני מזהה את השולחן, אני גם מודע למה שאין - אין פה מכונית, אין פה עץ, ואין פה משהו אחר. ההגדרה הזו יוצרת תחושת "חיסרון" מתוך ההבנה שמשהו חסר, כי כל דבר מוגדר מתוך השוני שבינו לבין דברים אחרים.
מהי חוויית חיסרון בסיסית וכיצד היא קשורה לנפרדות?
החוויות הרגילות של חיסרון, כמו חוסר בכסף או אהבה, הן למעשה ביטוי של מצב בסיסי יותר - חוויית נפרדות. כל הגדרה או הבחנה בין דברים מביאה עם עצמה את חוויית החיסרון. לדוגמה, כאשר אני אומר "יש שולחן", אני גם מבין בו זמנית "אין פה דברים אחרים". זה לא רק משחק מילים, אלא חוויה מוחשית. למעשה, עצם ההגדרה של כל דבר מחייבת את הנפרדות, וכך כל הגדרה מלווה בחוויית חיסרון.
האם החיסרון תמיד מופיע במודעות שלנו?
החיסרון הבסיסי, הנובע מהנפרדות, לא תמיד מורגש בצורה חזקה. לפעמים יש "בעיות גדולות" יותר, כמו חוסר בכסף, שמסתירות את תחושת החיסרון הבסיסי. לדוגמה, כאשר אנו מתמודדים עם חוסר בכסף, אנחנו לא בהכרח חושבים על החיסרון הבסיסי של הידיעה, אלא עסוקים בבעיות המיידיות. אך ברגע שהבעיות הללו נעלמות, נוכל להתחיל לחוות את החיסרון העמוק יותר, של עצם ההגדרה והנפרדות.
מה הקשר בין הידיעה לחיסרון?
הידיעה על דבר מסוים, כמו "זה שולחן", תמיד כוללת שלילה של מה שאינו הדבר. כשאתה יודע משהו, אתה מיד מודע לכך שיש משהו אחר שאינו אותו דבר. כלומר, כל ידיעה באה עם תחושת חיסרון, משום שהיא מבוססת על הבחנה בין מה שיש לבין מה שאין. עצם ההגדרה היא חיסרון. כשאני אומר "אני יודע שיש שולחן", אני גם מבין בו זמנית שאין פה דברים אחרים, וההבנה הזו מביאה את תחושת החיסרון.
האם כל חוויית חיסרון נובעת מהנפרדות?
עצם הנפרדות בין הדברים היא "הצרה" הגדולה ביותר. כלומר, לא מדובר על בעיות חיצוניות כמו חוסר בכסף או בעיות זוגיות, אלא על עצם העובדה שאתה חווה את העולם כנפרד. ברגע שאתה תופס את הדברים כנפרדים, אתה חווה חיסרון. התפיסה הזו לא תמיד נראית כבעיה, אך היא הבסיס לכל תחושת חיסרון.
האם יש יתרון בכל חוויית חיסרון?
אחת התובנות המרכזיות היא שכשיש חיסרון, יש גם יתרון. כל חוויית חיסרון, כמו "אני לא רוצה שולחן", היא גם חוויית "אני רוצה משהו אחר". כל הגדרה, אפילו אם היא מלווה בתחושת חיסרון, מכילה גם יתרון: אתה יודע שהשולחן כאן, כלומר, יש משהו. כך, למעשה, כל חוויית חיסרון מכילה גם תחושת יתרון, שכן תמיד יש לנו משהו שמוגדר.
מה הפתרון לחוויית החיסרון המתמדת?
השלב הראשון הוא הכרה בכך שתמיד יש חיסרון, אך במקביל יש גם יתרון. אם אתה מבין את זה לעומק, אתה גם מבין שכל חוויית חיסרון היא תוצאה של המודעות שלך לנפרדות. אם תוכל להתחבר לתודעה של "אין שכל", שהיא חוויה של אחדות, תחוו את העולם בצורה שונה לחלוטין, ללא תחושת החיסרון המתמיד.
מהי הדרך להתבונן ולהבין את הבעיה?
הדרך להתמודד עם תחושת החיסרון היא בהבנה עמוקה של איך כל ידיעה והגדרה מחייבות חיסרון. אם תתבונן בכך בצורה מודעת, תוכל לזהות את החיסרון שבידיעה, ולהתחיל להבין את הדרך להימנע ממנו. חשוב להבין שכל עוד אנו משתמשים בשכל המוגדר, תמיד ניתקל בתחושת חיסרון. רק כשנחזור לתודעה של אחדות, נוכל להשתחרר מההפרדה ומהחיסרון.
החוויות של חיסרון, כמו חיסרון בכסף, זוגיות או בריאות, לא מתייחסות רק למצב נקודתי שבו חסר לנו משהו מסוים, אלא קיימת חוויית חיסרון בסיסית יותר, שהיא חלק בלתי נפרד מהמציאות. הרעיון המרכזי הוא שלעיתים קרובות אנו מזהים את חוויות החיסרון האלה כדבר חיצוני או נקודתי, אך למעשה כל תחושת "ההעדר" נובעת מההפרדה בין דברים, שהיא חלק מהחוויה האנושית הבסיסית.
ההסבר המרכזי כאן הוא שלכל דבר יש תופעה נלווית של חיסרון: אם אני מזהה שולחן, זה בגלל שאני מבחין בו מתוך ההבדל בין שולחן לדברים אחרים. ברגע שאני מזהה את השולחן, אני גם מודע למה שאין - אין פה מכונית, אין פה עץ, ואין פה משהו אחר. ההגדרה הזו יוצרת תחושת "חיסרון" מתוך ההבנה שמשהו חסר, כי כל דבר מוגדר מתוך השוני שבינו לבין דברים אחרים.
מהי חוויית חיסרון בסיסית וכיצד היא קשורה לנפרדות?
החוויות הרגילות של חיסרון, כמו חוסר בכסף או אהבה, הן למעשה ביטוי של מצב בסיסי יותר - חוויית נפרדות. כל הגדרה או הבחנה בין דברים מביאה עם עצמה את חוויית החיסרון. לדוגמה, כאשר אני אומר "יש שולחן", אני גם מבין בו זמנית "אין פה דברים אחרים". זה לא רק משחק מילים, אלא חוויה מוחשית. למעשה, עצם ההגדרה של כל דבר מחייבת את הנפרדות, וכך כל הגדרה מלווה בחוויית חיסרון.
האם החיסרון תמיד מופיע במודעות שלנו?
החיסרון הבסיסי, הנובע מהנפרדות, לא תמיד מורגש בצורה חזקה. לפעמים יש "בעיות גדולות" יותר, כמו חוסר בכסף, שמסתירות את תחושת החיסרון הבסיסי. לדוגמה, כאשר אנו מתמודדים עם חוסר בכסף, אנחנו לא בהכרח חושבים על החיסרון הבסיסי של הידיעה, אלא עסוקים בבעיות המיידיות. אך ברגע שהבעיות הללו נעלמות, נוכל להתחיל לחוות את החיסרון העמוק יותר, של עצם ההגדרה והנפרדות.
מה הקשר בין הידיעה לחיסרון?
הידיעה על דבר מסוים, כמו "זה שולחן", תמיד כוללת שלילה של מה שאינו הדבר. כשאתה יודע משהו, אתה מיד מודע לכך שיש משהו אחר שאינו אותו דבר. כלומר, כל ידיעה באה עם תחושת חיסרון, משום שהיא מבוססת על הבחנה בין מה שיש לבין מה שאין. עצם ההגדרה היא חיסרון. כשאני אומר "אני יודע שיש שולחן", אני גם מבין בו זמנית שאין פה דברים אחרים, וההבנה הזו מביאה את תחושת החיסרון.
האם כל חוויית חיסרון נובעת מהנפרדות?
עצם הנפרדות בין הדברים היא "הצרה" הגדולה ביותר. כלומר, לא מדובר על בעיות חיצוניות כמו חוסר בכסף או בעיות זוגיות, אלא על עצם העובדה שאתה חווה את העולם כנפרד. ברגע שאתה תופס את הדברים כנפרדים, אתה חווה חיסרון. התפיסה הזו לא תמיד נראית כבעיה, אך היא הבסיס לכל תחושת חיסרון.
האם יש יתרון בכל חוויית חיסרון?
אחת התובנות המרכזיות היא שכשיש חיסרון, יש גם יתרון. כל חוויית חיסרון, כמו "אני לא רוצה שולחן", היא גם חוויית "אני רוצה משהו אחר". כל הגדרה, אפילו אם היא מלווה בתחושת חיסרון, מכילה גם יתרון: אתה יודע שהשולחן כאן, כלומר, יש משהו. כך, למעשה, כל חוויית חיסרון מכילה גם תחושת יתרון, שכן תמיד יש לנו משהו שמוגדר.
מה הפתרון לחוויית החיסרון המתמדת?
השלב הראשון הוא הכרה בכך שתמיד יש חיסרון, אך במקביל יש גם יתרון. אם אתה מבין את זה לעומק, אתה גם מבין שכל חוויית חיסרון היא תוצאה של המודעות שלך לנפרדות. אם תוכל להתחבר לתודעה של "אין שכל", שהיא חוויה של אחדות, תחוו את העולם בצורה שונה לחלוטין, ללא תחושת החיסרון המתמיד.
מהי הדרך להתבונן ולהבין את הבעיה?
הדרך להתמודד עם תחושת החיסרון היא בהבנה עמוקה של איך כל ידיעה והגדרה מחייבות חיסרון. אם תתבונן בכך בצורה מודעת, תוכל לזהות את החיסרון שבידיעה, ולהתחיל להבין את הדרך להימנע ממנו. חשוב להבין שכל עוד אנו משתמשים בשכל המוגדר, תמיד ניתקל בתחושת חיסרון. רק כשנחזור לתודעה של אחדות, נוכל להשתחרר מההפרדה ומהחיסרון.
- מהות הסבל והחיסרון
- הפרדה כגורם לחיסרון
- מודעות עצמית ותחושת החיסרון
- יתרון בחיסרון
- אחדות מול נפרדות
- תודעת "אין שכל"
- כיצד להבין את חוויית החיסרון
למה בכלל לשאול על חוויית חיסרון?
שאלה: ממה נובעות חוויות החיסרון שלי? האם יש סיבה עמוקה לכך שאני מרגיש שחסרים לי דברים, כמו כסף או חוויות אחרות, והאם זו תופעה נקודתית או שהיא מתקיימת בי באופן קבוע?
תשובה: קודם כל, חשוב להבין שכאשר מדברים על חוויית חיסרון, לא מדובר רק באותן תחושות נקודתיות של "חסר לי כסף" או "חסר לי משהו מסוים". ישנה אפשרות לדבר על חוויית חיסרון עמוקה יותר, חוויה בסיסית שתמיד מתקיימת בך ואינה נעלמת. כשמישהו שואל "ממה נובעות חוויות החיסרון שלי?" הוא עשוי להתכוון לחוויות חיסרון מסוימות, כמו חיסרון בכסף, עבודה, זוגיות, ועוד. אבל הטענה היא שיש חיסרון יסודי יותר: עצם זה שאתה יודע או מרגיש משהו מובחן ומוגדר, פירושו שאתה בחיסרון תמידי שאינו תלוי מצב חיצוני.
מהי חוויית חיסרון רציפה וכיצד היא קשורה להפרדה?
שאלה: מה זאת אומרת חוויית חיסרון שמתקיימת 24 שעות ביממה?
תשובה: ההסבר הוא שמרגע שאתה חווה את עצמך כנפרד ממשהו אחר, אתה כבר מרגיש שחסר לך משהו. לדוגמה, אם אתה מסתכל על שולחן ואומר "זה שולחן", אתה מבחין בינו לבין דברים אחרים שאינם שולחן. כדי להבחין שמשהו הוא שולחן, עליך להרגיש שהוא אינו דבר אחר, שהוא חסר את מאפייני הדברים האחרים. עצם העובדה שאתה תופס מציאות מובחנת, שכל דבר מוגדר כדבר שאינו דבר אחר, מזכירה לך שקיים חיסרון של "היעדר מה שלא פה". זה לא רק משחק מילים, אלא תחושה מוחשית - עצם הידיעה מפרידה בין דבר לדבר, והפרדה מביאה לחוויית חסר.
שאלה: אז אתה מתכוון להגיד שכל הגדרה של דבר מלווה בחיסרון?
תשובה: בדיוק כך. כשאתה חווה שולחן, אתה יודע בו זמנית שאין פה משהו אחר, למשל אין פה מכונית במקום השולחן, אין פה עצים במקום השולחן, וכן הלאה. ההגדרה "זה שולחן" גוררת תחושה של "יש פה שולחן, אך חסר פה משהו אחר". לכן, עצם ההפרדה מבטאת חוויית חיסרון שמשתנה רק לפי הנושא שאתה מתמקד בו.
האם יש הבדל בין חוויית חיסרון נקודתית לבין חוויית חיסרון בסיסית?
שאלה: קודם חשבתי שחוויית חיסרון מתייחסת לכך שאין לי מספיק כסף או זוגיות. איפה נכנסת פה ההבחנה בין החיסרון שאני מכיר לבין החיסרון הבסיסי?
תשובה: יש שתי רמות הבנה בעניין:
1. הרמה היומיומית: "למה רע לי בחיים?" או "למה אני מרגיש שחסרים לי דברים?". כאן אפשר לטעון שהסיבה לרע היא העובדה שאתה מבדיל בין מה שיש לך למה שאין לך. אם היית פחות עוסק בהבדלים, יכול להיות שלא היית מרגיש כל כך רע.
2. הרמה העמוקה יותר: עצם ההפרדה עצמה - עצם זה שאתה מזהה או מגדיר דבר אחד מול דבר אחר - היא כבר חוויית חיסרון. זה לא רק ברמה התיאורטית, אלא שאלה אם אתה באמת חווה את החיסרון שנובע מעצם הידיעה וההגדרה. ברגע שאתה יודע משהו אחד, אתה מיד מודע לכך שהוא לא הדבר השני, ומכאן נובעת החוויה של "חסר כאן משהו".
מדוע לפעמים אינני מרגיש את החיסרון ברמה העמוקה?
שאלה: אני לא תמיד חווה את החיסרון הזה כה מפריע. למה זה לא עולה בי כל הזמן?
תשובה: לפעמים יש לאדם "בעיות גדולות" יותר, או לפחות הן נחוות אצלו כגדולות יותר, ואז הוא מתמקד בהן. כאשר בעיות נקודתיות אלו נעלמות, והאדם לפתע שקט מהן, דווקא אז יתחיל להופיע החיסרון העמוק. לדוגמה, אם אין לך מספיק כסף, ההתעסקות המתמדת בכסף מסתירה את החיסרון היסודי שלך מעצם הידיעה וההפרדה. אם באמת היית פותר את כל הבעיות היומיומיות, היית יכול פתאום להטריד את עצמך בשאלה "איך זה שאני מודע לכך שקיים שולחן, ובאותה נשימה אני מודע לכך שחסרים פה כל שאר הדברים שאינם שולחן?".
האם תמיד יש גם יתרון בכל ידיעה?
שאלה: דיברת על כך שתמיד יש חיסרון, אבל האם אין גם יתרון בכל ידיעה?
תשובה: כן. אם תמיד יש חיסרון, פירושו שגם תמיד יש יתרון. בכל פעם שאתה אומר "יש פה כוס", מעבר לזה שאתה מרגיש שחסר פה דבר אחר, אתה גם מרגיש שיש לך משהו מוגדר שאתה יודע או רואה. עצם הידיעה מייצרת תחושה של "יש". לכן, אם תמיד יש חיסרון בכל הגדרה, גם תמיד יש יתרון בכל הגדרה. אי אפשר להגדיר משהו בלי שיהיה בו גם חיסרון וגם יתרון.
מדוע לדעת פירושו להרגיש חיסרון?
שאלה: למה עצם הידיעה פירושה בהכרח חיסרון?
תשובה: מפני שכל ידיעה על דבר מסוים כוללת שלילה של דבר אחר, ומכאן תחושת "חסר". לדעת משמעו לחוות את הגבולות של הדבר, ולחוות את הגבולות של הדבר פירושו שמה שאינו בגבולות האלה איננו קיים בתוך הידיעה הנוכחית. אם אתה אומר "זה רגש מוגדר", "זה רצון מוגדר", או "זאת חוויה מוגדרת" - המשמעות היא שאתה מייחד הגדרה לדבר הזה, ובכך מודה שהוא לא דברים אחרים, כך שחסרים בו שאר הדברים שאינם הוא.
הנפרדות כצרה או כתופעה
שאלה: אם לומר שחוויית הנפרדות היא "צרה", האם זה אומר שזו בעיה שדורשת תיקון, או שזה מצב קיומי שאין ממנו מוצא?
תשובה: הטענה היא שהנפרדות עצמה היא כל ה"צרה". כלומר, לא מדובר על צרות בתוך הנפרדות (כמו בעיות נפוצות של "אין לי מספיק כסף" או "אני רוצה לשפר זוגיות"), אלא על עצם העובדה שאתה בכלל תופס עולם נפרד. ברגע שאתה חווה קיום נפרד של דברים, אתה נמצא במצב בסיסי של חסר. יש הרואים בכך בעיה שאין לה פתרון בתוך המערכת של השכל המוגדר, אלא רק ב"אי - שכל" - מצב שכלל לא עוסק בהגדרות.
האם בעיית החיסרון היא בהכרח אמיתית או מדומה?
שאלה: אם אני מרגיש שהחיסרון הוא מחויב (תמיד קיים), אז אולי אין לי ברירה אלא לסבול?
תשובה: כאן מתעוררת שאלה עמוקה: אם אתה באמת חושב שהחיסרון הזה מחויב, אז לא היית מתלונן עליו, כי לא היית מצליח לדמיין מצב ללא חיסרון. אדם לא מתלונן על משהו אם אין לו אפשרות לחשוב על היפוכו. כדי שתרצה לבטל חיסרון, אתה צריך לחשוב שיש אפשרות לחיות ללא אותו חיסרון. אם אינך מצליח לתפוס בדמיון או בתודעה מצב ללא חיסרון - לא תהיה לך התנגדות לעצם קיומו.
מה הקשר בין היכולת לדמיין את ההפך לבין חוויית הבעיה?
שאלה: אז כדי לחוות בעיה, אני צריך גם לדמיין את ההפך שלה?
תשובה: נכון. לא יכולה להיות בעיה ללא ידיעת הפתרון, או לפחות האפשרות לדמיין פתרון. אם אתה אומר "אני לא רוצה שולחן", זה מעיד שאתה מסוגל לדמיין "אין פה שולחן". אם אתה אומר "אני לא רוצה שתמיד יהיה חיסרון", זה מעיד שאתה מסוגל לדמיין מצב של "אין שום חיסרון" - שהוא מצב הנובע מהתודעה שמבטלת את הנפרדות (או במילים אחרות, "אין שכל"). כאשר אדם באמת חושב שאין שום אפשרות אחרת, הוא אינו מתלונן עוד על המצב. תלונה על משהו משמעה שאתה מודע שיש אפשרות אחרת שהיית מעדיף.
מה ההבדל בין בעיה רגילה לבעיה של חיסרון תמידי?
שאלה: מה ההבדל, לדוגמה, בין "חסר לי כסף" לבין "תמיד יש חיסרון"?
תשובה: כאשר אתה אומר "חסר לי כסף" ואתה מדמיין שיש אפשרות "אני משיג כסף" - הדמיון כשלעצמו לא פותר לך את הבעיה בפועל, הוא רק מצביע שיש לך אפשרות לחשוב על פתרון. אבל זה עדיין לא הופך אותך לעשיר באותו רגע. ואילו כשאתה חווה את הבעיה הבסיסית של "תמיד יש חיסרון" - עצם היכולת לדמיין מצב של "אין חיסרון" (מצב של אחדות מוחלטת או "אין שכל") משנה את כל נקודת המבט באותו רגע, כי ההבנה הזו הופכת את עצם השאלה על קיום החיסרון לדבר שנראה פתאום לא הכרחי.
בניסוח אחר: אם אתה מסוגל להכיר בכך שקיים "אין שכל" שבו לא חווים שום נפרדות, ואתה באמת מתחבר לרעיון הזה, אתה כבר לא בטוח יותר שיש בעיה בהגדרת המציאות. זה שונה מבעיה רגילה שבה עצם הדמיון לפתרון לא מיד מעלים את הבעיה.
אז מה עושים בפועל?
שאלה: מה עלי לעשות כדי להתמודד עם העובדה שתמיד יש חיסרון?
תשובה: ראשית, ישנה אפשרות להתבונן לעומק בבעיה ולהבין אותה. לא תמיד נדרשת עשייה חיצונית כלשהי, אלא יותר מודעות גבוהה. התבונן היטב על השורש של אותה תחושה "תמיד יש חיסרון" - שאל את עצמך: "האם אני באמת בטוח שאין שום דרך להשתחרר מהחוויה הזו? האם אני מסוגל לדמיין מצב של אחדות?" עצם ההתבוננות הזו יכולה לפתוח פתח לחוויה שבה אינך מפריד בין הדברים, או לפחות להבין שהיכולת לדמיין או לתפוס מצב אחר קיימת בך.
שאלה: אז המודעות של "אני מבין שיש לי בעיה" היא בעצם הכיוון לתשובה?
תשובה: כן, משום שככל שאתה מבין לעומק "למה אני בטוח שיש חיסרון" או "למה אני בטוח שההפרדה היא מחויבת", כך אתה חווה את הדבר מבפנים. ההבנה העמוקה יכולה להפוך לחוויה שבה הגבולות מיטשטשים, או לחלופין, אתה מגיע לקבלה מלאה של עצם קיום החיסרון והיתרון בו - זמנית, בלי להיאבק בהם.
האם אפשר להגיע לחוויה של אחדות מוחלטת?
שאלה: מה זה בדיוק אומר להיות במצב של אחדות ולא להגדיר דבר?
תשובה: זהו מצב שנקרא לפעמים "אין שכל" - בו אין כל הגדרה נפרדת. החוויה הזו מתוארת כמצב שלא באמת אפשר לשים עליו את האצבע בצורה חד - משמעית, כי בהגדרה אין בו הפרדה. בזמן שאתה במצב של "אין שכל" אתה לא מתעסק במה חסר או מה מוגדר, משום שאין שם עניין של הגדרות כלל.
יחד עם זאת, כל עוד אתה כאן עם שכל מוגדר, אתה תמיד חוזר לתחושת "יש כאן משהו" ו"אין כאן משהו אחר". לכן, כשאתה אומר "אולי יש דרך לצאת מהחיסרון", עצם השאלה מעידה שאתה מסוגל לדמיין מצב אחר, וזו כבר ההוכחה שאתה לא בטוח שהחיסרון מחויב.
איך להעמיק את ההתבוננות?
שאלה: מה כדאי לי לעשות כדי להבין את הנושא לעומק ולא רק בצורה תיאורטית?
תשובה: תנסה להתבונן בחוויית הידיעה שלך בכל רגע ורגע. למשל, כשאתה מביט סביבך ורואה כוס, רואה שולחן, רואה כיסא, שאל את עצמך: "איך אני יודע שזה כוס? איך אני יודע שזה לא כיסא? מה המשמעות של הידיעה הזו עבורי?" ותשים לב שבאותה פעולה של הגדרה, אתה מגלה שיש צד שחסר - כלומר, אם זה כוס, אז זה לא מחשב, ואם זה שולחן, אז זה לא מזון, וכן הלאה.
ההתבוננות הזו בתהליך הידיעה עצמו יכולה להביא אותך לראות שאין פה רק מילים, אלא ממש תנועה נפשית של הפרדה, וכך להרגיש את אותה חוויית חיסרון וגם את חוויית היתרון שקיימת בכל ידיעה.
מה המסר הסופי?
שאלה: איך לסכם את כל מה שנאמר?
תשובה: חוויית החיסרון איננה רק תחושה של רצון למשהו שאין לי כאן ועכשיו (כסף, אהבה, בריאות וכו'), אלא חוויה בסיסית יותר: עצם זה שאני יודע משהו - בהכרח אני מגדיר אותו כנפרד ממשהו אחר, ומכאן אני חווה חיסרון. מצד שני, בכל הגדרה יש גם יתרון: אני חווה שיש כאן דבר כלשהו שאני מזהה, וזה מוסיף לי תחושה של "יש".
לכן, אין מצב שבו אתה לא נהנה בכלל, כי בכל הגדרה יש יתרון, ואין מצב שאתה לא חסר בכלל, כי בכל הגדרה יש חיסרון. ככל שאתה מבין את העניין לעומק, כך יש לך אפשרות לראות שיש גם רובד אחר, המכונה "אין שכל" או "אחדות", שבו הנפרדות נעלמת. ההבנה האם ועד כמה אפשר לחוות את זה בפועל תלויה בהתבוננות שלך ובמידת הרצון שלך להגיע להכרה הזו.
שאלה: ממה נובעות חוויות החיסרון שלי? האם יש סיבה עמוקה לכך שאני מרגיש שחסרים לי דברים, כמו כסף או חוויות אחרות, והאם זו תופעה נקודתית או שהיא מתקיימת בי באופן קבוע?
תשובה: קודם כל, חשוב להבין שכאשר מדברים על חוויית חיסרון, לא מדובר רק באותן תחושות נקודתיות של "חסר לי כסף" או "חסר לי משהו מסוים". ישנה אפשרות לדבר על חוויית חיסרון עמוקה יותר, חוויה בסיסית שתמיד מתקיימת בך ואינה נעלמת. כשמישהו שואל "ממה נובעות חוויות החיסרון שלי?" הוא עשוי להתכוון לחוויות חיסרון מסוימות, כמו חיסרון בכסף, עבודה, זוגיות, ועוד. אבל הטענה היא שיש חיסרון יסודי יותר: עצם זה שאתה יודע או מרגיש משהו מובחן ומוגדר, פירושו שאתה בחיסרון תמידי שאינו תלוי מצב חיצוני.
מהי חוויית חיסרון רציפה וכיצד היא קשורה להפרדה?
שאלה: מה זאת אומרת חוויית חיסרון שמתקיימת 24 שעות ביממה?
תשובה: ההסבר הוא שמרגע שאתה חווה את עצמך כנפרד ממשהו אחר, אתה כבר מרגיש שחסר לך משהו. לדוגמה, אם אתה מסתכל על שולחן ואומר "זה שולחן", אתה מבחין בינו לבין דברים אחרים שאינם שולחן. כדי להבחין שמשהו הוא שולחן, עליך להרגיש שהוא אינו דבר אחר, שהוא חסר את מאפייני הדברים האחרים. עצם העובדה שאתה תופס מציאות מובחנת, שכל דבר מוגדר כדבר שאינו דבר אחר, מזכירה לך שקיים חיסרון של "היעדר מה שלא פה". זה לא רק משחק מילים, אלא תחושה מוחשית - עצם הידיעה מפרידה בין דבר לדבר, והפרדה מביאה לחוויית חסר.
שאלה: אז אתה מתכוון להגיד שכל הגדרה של דבר מלווה בחיסרון?
תשובה: בדיוק כך. כשאתה חווה שולחן, אתה יודע בו זמנית שאין פה משהו אחר, למשל אין פה מכונית במקום השולחן, אין פה עצים במקום השולחן, וכן הלאה. ההגדרה "זה שולחן" גוררת תחושה של "יש פה שולחן, אך חסר פה משהו אחר". לכן, עצם ההפרדה מבטאת חוויית חיסרון שמשתנה רק לפי הנושא שאתה מתמקד בו.
האם יש הבדל בין חוויית חיסרון נקודתית לבין חוויית חיסרון בסיסית?
שאלה: קודם חשבתי שחוויית חיסרון מתייחסת לכך שאין לי מספיק כסף או זוגיות. איפה נכנסת פה ההבחנה בין החיסרון שאני מכיר לבין החיסרון הבסיסי?
תשובה: יש שתי רמות הבנה בעניין:
1. הרמה היומיומית: "למה רע לי בחיים?" או "למה אני מרגיש שחסרים לי דברים?". כאן אפשר לטעון שהסיבה לרע היא העובדה שאתה מבדיל בין מה שיש לך למה שאין לך. אם היית פחות עוסק בהבדלים, יכול להיות שלא היית מרגיש כל כך רע.
2. הרמה העמוקה יותר: עצם ההפרדה עצמה - עצם זה שאתה מזהה או מגדיר דבר אחד מול דבר אחר - היא כבר חוויית חיסרון. זה לא רק ברמה התיאורטית, אלא שאלה אם אתה באמת חווה את החיסרון שנובע מעצם הידיעה וההגדרה. ברגע שאתה יודע משהו אחד, אתה מיד מודע לכך שהוא לא הדבר השני, ומכאן נובעת החוויה של "חסר כאן משהו".
מדוע לפעמים אינני מרגיש את החיסרון ברמה העמוקה?
שאלה: אני לא תמיד חווה את החיסרון הזה כה מפריע. למה זה לא עולה בי כל הזמן?
תשובה: לפעמים יש לאדם "בעיות גדולות" יותר, או לפחות הן נחוות אצלו כגדולות יותר, ואז הוא מתמקד בהן. כאשר בעיות נקודתיות אלו נעלמות, והאדם לפתע שקט מהן, דווקא אז יתחיל להופיע החיסרון העמוק. לדוגמה, אם אין לך מספיק כסף, ההתעסקות המתמדת בכסף מסתירה את החיסרון היסודי שלך מעצם הידיעה וההפרדה. אם באמת היית פותר את כל הבעיות היומיומיות, היית יכול פתאום להטריד את עצמך בשאלה "איך זה שאני מודע לכך שקיים שולחן, ובאותה נשימה אני מודע לכך שחסרים פה כל שאר הדברים שאינם שולחן?".
האם תמיד יש גם יתרון בכל ידיעה?
שאלה: דיברת על כך שתמיד יש חיסרון, אבל האם אין גם יתרון בכל ידיעה?
תשובה: כן. אם תמיד יש חיסרון, פירושו שגם תמיד יש יתרון. בכל פעם שאתה אומר "יש פה כוס", מעבר לזה שאתה מרגיש שחסר פה דבר אחר, אתה גם מרגיש שיש לך משהו מוגדר שאתה יודע או רואה. עצם הידיעה מייצרת תחושה של "יש". לכן, אם תמיד יש חיסרון בכל הגדרה, גם תמיד יש יתרון בכל הגדרה. אי אפשר להגדיר משהו בלי שיהיה בו גם חיסרון וגם יתרון.
מדוע לדעת פירושו להרגיש חיסרון?
שאלה: למה עצם הידיעה פירושה בהכרח חיסרון?
תשובה: מפני שכל ידיעה על דבר מסוים כוללת שלילה של דבר אחר, ומכאן תחושת "חסר". לדעת משמעו לחוות את הגבולות של הדבר, ולחוות את הגבולות של הדבר פירושו שמה שאינו בגבולות האלה איננו קיים בתוך הידיעה הנוכחית. אם אתה אומר "זה רגש מוגדר", "זה רצון מוגדר", או "זאת חוויה מוגדרת" - המשמעות היא שאתה מייחד הגדרה לדבר הזה, ובכך מודה שהוא לא דברים אחרים, כך שחסרים בו שאר הדברים שאינם הוא.
הנפרדות כצרה או כתופעה
שאלה: אם לומר שחוויית הנפרדות היא "צרה", האם זה אומר שזו בעיה שדורשת תיקון, או שזה מצב קיומי שאין ממנו מוצא?
תשובה: הטענה היא שהנפרדות עצמה היא כל ה"צרה". כלומר, לא מדובר על צרות בתוך הנפרדות (כמו בעיות נפוצות של "אין לי מספיק כסף" או "אני רוצה לשפר זוגיות"), אלא על עצם העובדה שאתה בכלל תופס עולם נפרד. ברגע שאתה חווה קיום נפרד של דברים, אתה נמצא במצב בסיסי של חסר. יש הרואים בכך בעיה שאין לה פתרון בתוך המערכת של השכל המוגדר, אלא רק ב"אי - שכל" - מצב שכלל לא עוסק בהגדרות.
האם בעיית החיסרון היא בהכרח אמיתית או מדומה?
שאלה: אם אני מרגיש שהחיסרון הוא מחויב (תמיד קיים), אז אולי אין לי ברירה אלא לסבול?
תשובה: כאן מתעוררת שאלה עמוקה: אם אתה באמת חושב שהחיסרון הזה מחויב, אז לא היית מתלונן עליו, כי לא היית מצליח לדמיין מצב ללא חיסרון. אדם לא מתלונן על משהו אם אין לו אפשרות לחשוב על היפוכו. כדי שתרצה לבטל חיסרון, אתה צריך לחשוב שיש אפשרות לחיות ללא אותו חיסרון. אם אינך מצליח לתפוס בדמיון או בתודעה מצב ללא חיסרון - לא תהיה לך התנגדות לעצם קיומו.
מה הקשר בין היכולת לדמיין את ההפך לבין חוויית הבעיה?
שאלה: אז כדי לחוות בעיה, אני צריך גם לדמיין את ההפך שלה?
תשובה: נכון. לא יכולה להיות בעיה ללא ידיעת הפתרון, או לפחות האפשרות לדמיין פתרון. אם אתה אומר "אני לא רוצה שולחן", זה מעיד שאתה מסוגל לדמיין "אין פה שולחן". אם אתה אומר "אני לא רוצה שתמיד יהיה חיסרון", זה מעיד שאתה מסוגל לדמיין מצב של "אין שום חיסרון" - שהוא מצב הנובע מהתודעה שמבטלת את הנפרדות (או במילים אחרות, "אין שכל"). כאשר אדם באמת חושב שאין שום אפשרות אחרת, הוא אינו מתלונן עוד על המצב. תלונה על משהו משמעה שאתה מודע שיש אפשרות אחרת שהיית מעדיף.
מה ההבדל בין בעיה רגילה לבעיה של חיסרון תמידי?
שאלה: מה ההבדל, לדוגמה, בין "חסר לי כסף" לבין "תמיד יש חיסרון"?
תשובה: כאשר אתה אומר "חסר לי כסף" ואתה מדמיין שיש אפשרות "אני משיג כסף" - הדמיון כשלעצמו לא פותר לך את הבעיה בפועל, הוא רק מצביע שיש לך אפשרות לחשוב על פתרון. אבל זה עדיין לא הופך אותך לעשיר באותו רגע. ואילו כשאתה חווה את הבעיה הבסיסית של "תמיד יש חיסרון" - עצם היכולת לדמיין מצב של "אין חיסרון" (מצב של אחדות מוחלטת או "אין שכל") משנה את כל נקודת המבט באותו רגע, כי ההבנה הזו הופכת את עצם השאלה על קיום החיסרון לדבר שנראה פתאום לא הכרחי.
בניסוח אחר: אם אתה מסוגל להכיר בכך שקיים "אין שכל" שבו לא חווים שום נפרדות, ואתה באמת מתחבר לרעיון הזה, אתה כבר לא בטוח יותר שיש בעיה בהגדרת המציאות. זה שונה מבעיה רגילה שבה עצם הדמיון לפתרון לא מיד מעלים את הבעיה.
אז מה עושים בפועל?
שאלה: מה עלי לעשות כדי להתמודד עם העובדה שתמיד יש חיסרון?
תשובה: ראשית, ישנה אפשרות להתבונן לעומק בבעיה ולהבין אותה. לא תמיד נדרשת עשייה חיצונית כלשהי, אלא יותר מודעות גבוהה. התבונן היטב על השורש של אותה תחושה "תמיד יש חיסרון" - שאל את עצמך: "האם אני באמת בטוח שאין שום דרך להשתחרר מהחוויה הזו? האם אני מסוגל לדמיין מצב של אחדות?" עצם ההתבוננות הזו יכולה לפתוח פתח לחוויה שבה אינך מפריד בין הדברים, או לפחות להבין שהיכולת לדמיין או לתפוס מצב אחר קיימת בך.
שאלה: אז המודעות של "אני מבין שיש לי בעיה" היא בעצם הכיוון לתשובה?
תשובה: כן, משום שככל שאתה מבין לעומק "למה אני בטוח שיש חיסרון" או "למה אני בטוח שההפרדה היא מחויבת", כך אתה חווה את הדבר מבפנים. ההבנה העמוקה יכולה להפוך לחוויה שבה הגבולות מיטשטשים, או לחלופין, אתה מגיע לקבלה מלאה של עצם קיום החיסרון והיתרון בו - זמנית, בלי להיאבק בהם.
האם אפשר להגיע לחוויה של אחדות מוחלטת?
שאלה: מה זה בדיוק אומר להיות במצב של אחדות ולא להגדיר דבר?
תשובה: זהו מצב שנקרא לפעמים "אין שכל" - בו אין כל הגדרה נפרדת. החוויה הזו מתוארת כמצב שלא באמת אפשר לשים עליו את האצבע בצורה חד - משמעית, כי בהגדרה אין בו הפרדה. בזמן שאתה במצב של "אין שכל" אתה לא מתעסק במה חסר או מה מוגדר, משום שאין שם עניין של הגדרות כלל.
יחד עם זאת, כל עוד אתה כאן עם שכל מוגדר, אתה תמיד חוזר לתחושת "יש כאן משהו" ו"אין כאן משהו אחר". לכן, כשאתה אומר "אולי יש דרך לצאת מהחיסרון", עצם השאלה מעידה שאתה מסוגל לדמיין מצב אחר, וזו כבר ההוכחה שאתה לא בטוח שהחיסרון מחויב.
איך להעמיק את ההתבוננות?
שאלה: מה כדאי לי לעשות כדי להבין את הנושא לעומק ולא רק בצורה תיאורטית?
תשובה: תנסה להתבונן בחוויית הידיעה שלך בכל רגע ורגע. למשל, כשאתה מביט סביבך ורואה כוס, רואה שולחן, רואה כיסא, שאל את עצמך: "איך אני יודע שזה כוס? איך אני יודע שזה לא כיסא? מה המשמעות של הידיעה הזו עבורי?" ותשים לב שבאותה פעולה של הגדרה, אתה מגלה שיש צד שחסר - כלומר, אם זה כוס, אז זה לא מחשב, ואם זה שולחן, אז זה לא מזון, וכן הלאה.
ההתבוננות הזו בתהליך הידיעה עצמו יכולה להביא אותך לראות שאין פה רק מילים, אלא ממש תנועה נפשית של הפרדה, וכך להרגיש את אותה חוויית חיסרון וגם את חוויית היתרון שקיימת בכל ידיעה.
מה המסר הסופי?
שאלה: איך לסכם את כל מה שנאמר?
תשובה: חוויית החיסרון איננה רק תחושה של רצון למשהו שאין לי כאן ועכשיו (כסף, אהבה, בריאות וכו'), אלא חוויה בסיסית יותר: עצם זה שאני יודע משהו - בהכרח אני מגדיר אותו כנפרד ממשהו אחר, ומכאן אני חווה חיסרון. מצד שני, בכל הגדרה יש גם יתרון: אני חווה שיש כאן דבר כלשהו שאני מזהה, וזה מוסיף לי תחושה של "יש".
לכן, אין מצב שבו אתה לא נהנה בכלל, כי בכל הגדרה יש יתרון, ואין מצב שאתה לא חסר בכלל, כי בכל הגדרה יש חיסרון. ככל שאתה מבין את העניין לעומק, כך יש לך אפשרות לראות שיש גם רובד אחר, המכונה "אין שכל" או "אחדות", שבו הנפרדות נעלמת. ההבנה האם ועד כמה אפשר לחוות את זה בפועל תלויה בהתבוננות שלך ובמידת הרצון שלך להגיע להכרה הזו.
- אחדות ונפרדות במציאות
- איך נוצרת תחושת חיסרון ומה המשמעות שלה
- מודעות עצמית והתבוננות פנימית
- שילוב בין שכל מוגדר ל"אין שכל" כפתרון לבעיות
שאלה: ממה נובעות חוויות החיסרון שלי?
אליעד: כשאתה אומר חוויות חיסרון, זה אומר שלא הבנת על מה מדובר. איך אני יודע שלא הבנת? אני מדבר על חווית חיסרון שרציפה 24 שעות ביממה. זה לא חוויות חיסרון, אלא זה חוויה אחת רציפה 24 שעות ביממה, לנצח נצחים, עבר הווה ויהיה, תמיד מחויב שתהיה בחיסרון.
אני מדבר על חווית החיסרון הזאת, שנובעת מהפרדה. אתה מתכוון לאמר שחוויות החיסרון שאתה קורא להם חוויות חיסרון, למשל חסר לי כסף, אתה מבין שהחוויה הזאת נובעת מהפרדה, אבל אני לא כיוונתי לזה.
אני מתכוון שעצם ההפרדה היא חווית החיסרון.
למשל אתה יודע שיש פה שולחן? אתה יכול לדמיין שולחן? כן. זה אומר שאתה בחווית חיסרון. למה? כדי להרגיש שזה שולחן, אתה צריך להרגיש שאין פה דברים אחרים. זה לא משחקי מילים.
כדי לחוות שיש פה מיץ, אתה צריך לחוות שאין פה דברים אחרים. זאת אומרת שאתה כדי שתחווה משהו אתה צריך לחוות שאין משהו.
אתה יודע שיש פה שולחן או חווה שיש פה שולחן?
שאלה: חווה שיש פה שולחן.
אליעד: זה מה שבאתי להגיד, אי אפשר להגיד אני יודע בלי שאתה חווה את זה. אם אתה יודע אז אתה חווה את זה. לחוות ולדעת זה אותו הדבר.
אם אתה חווה משהו מוגדר, זה אומר שחווית חיסרון. ואתה 24 שעות ביממה חווה חווית חיסרון, לצורך קיום המציאות.
כשאתה מסתכל על הקיר, ואומר זה לא אני, זה אומר שבחוויה שלך אתה חסר משהו.
האם הבנת את זה? יש שתי הבנות.
יש הבנה שאתה שואל למה רע לי בחיים? אז אתה אומר שזה בגלל שאתה מבדיל בין דבר להיפוכו. אבל אני לא מדבר על חיסרון כזה, אני מדבר על החיסרון הבסיסי, שעצם זה שאתה יודע משהו, זה עצמו חיסרון. אבל זה לא ברמה התאורטית, אלא השאלה היא, אם אתה באמת חווה את זה? האם אתה מצליח לחוות את החיסרון שבידיעה?
שאלה: זה לא תמיד מתפרש אצלי בחוויה.
אליעד: אתה יודע למה? כי יש לך בעיות יותר גדולות. ברגע שיגמרו לך הבעיות הגדולות אתה תהיה מודע לבעיות הקטנות. אם יגמרו לך הבעיות, אתה תתחיל להיות מוטרד מזה שיש כאן שולחן.
אם תשב עם עצמך, ותדמיין שאין לך יותר בעיות, אתה תחווה חיסרון מעצם זה שאתה לא שלם.
אני רוצה להגיד שגם הפוך זה אותו הדבר.
אם תמיד יש חיסרון, זה אומר שגם תמיד יש יתרון. אם כל חוויה היא חיסרון, אז גם כל חוויה היא יתרון.
כרגע, אם חסר לך 100 שקל, אתה אומר חסר לי, אם מביאים לך 100 שקל, אתה אומר יש לי. אבל האמת היא שבכל דבר יש יתרון וחיסרון. גם אם יש לך 100 שקל אז חסר לך משהו אחר, אבל גם אם אין לך, אז גם זה שאתה יודע, אין לי, יש בזה יתרון. כל דבר שאתה יודע אותו, יש בו יתרון.
אם אתה מבין שבכל דבר שאתה יודע יש חיסרון, כדי לדעת שיש פה שולחן, אתה צריך לדעת שחסר פה משהו, או שחסרים פה דברים חוץ מהשולחן. ואז זה אומר, שאם אתה יודע משהו בעצם יש לך גם יתרון. כלומר, שאין מצב בעולם שאתה לא נהנה ממנו.
למשל אדם יגיד, ממה יש לי ליהנות? אם אתה יודע שיש פה שולחן, אז יש משהו שטוב לך. היתרון הוא, שאתה יודע שיש.
מה שאני רוצה להגיד, שמי שמודע שתמיד יש חיסרון, הוא גם מודע גם שתמיד יש יתרון.
חיסרון הכוונה, שאתה תמיד חווה שחסר, שזה אומר שאתה תמיד חווה שיש.
תמיד יש חיסרון, זה בתנאי שאתה תמיד משתמש בשכל המוגדר. אם תשתמש בשכל הלא מוגדר, אז לא תמיד יש חיסרון.
שאלה: אם אני רואה כוס.
אליעד: בחוויה עצמה יש חיסרון.
שאלה: אם אני רואה כוס, אני גם חווה מה שלא כוס.
אליעד: כשאתה אומר יש את זה, זה אומר שאין את השאר. כשאתה אומר, יש פה כוס, זה אומר שאין פה משהו אחר.
כול זמן שאתה יודע משהו, זה נקרא חיסרון. לדעת = לחוות. אם אתה יודע משהו מוגדר, אתה חייב לחוות שחסר משהו. כל הגדרה היא חיסרון. רצון מוגדר, רגש מוגדר, חוויה מוגדרת - הכל חיסרון.
שאלה: אם אתה לא מגדיר, אז אתה האחדות. ברגע שהגדרת נכנסת לצרות של הנפרדות.
אליעד: לא צרות, אלא לצרה של הנפרדות. הניפרדות כולה זה צרה. זה לא שבתוך הניפרדות יש צרות, אלא זה שאתה חווה ניפרדות זה אומר שמשהו חסר.
אם אדם אומר שיש לו בעיות בחיים בגלל שהוא מפריד, אז הוא לא מבין. ההפרדה עצמה היא הבעיה.
כדי להבין זאת אתה צריך להיות במודעות גבוהה ביותר, זה למעשה הבסיס של החיסרון. מתחתיו זה, אין חיסרון.
שאלה: איך פותרים את הבעיה?
אליעד: השאלה היא, איך יכול להיות שיש כאן בעיה, אם אנחנו בטוחים שהיא קיימת? הרעיון אומר שכדי שתהיה בעיה אתה צריך לרצות לשנות אותה. ואם אתה בטוח שיש בעיה, אז איך יכול להיות שאתה לא רוצה אותה. זאת אומרת, שכדי להגיד שאני לא רוצה את הבעיה, אתה צריך לחשוב שלא תהיה בעיה.
אם זו בעיה מחויבת, איך יכול להיות שזה לא מסתדר לך?
שאלה: הבעיה לא מחויבת.
אליעד: איך זה שהיא לא מחויבת? הרי תמיד יש חיסרון.
שאלה: מבחינה שכלית אני לא יכול להיות בטוח בבעיה.
אליעד: אז מה השאלה בעצם?
שאלה: כרגע אני חושב שהיא מחויבת.
אליעד: להגיד שהבעיה מחויבת, זה אומר שלא הבנת. למה אתה בטוח שהיא מחויבת?
אם היית בטוח שהבעיה מחויבת, אז לא הייתה בעיה, כי אז לא היית יכול לחשוב על זה שאין בעיה, ואז לא הייתה בעיה.
כדי להגיד שמשהו הוא בעיה, אתה צריך שהתודעה שלך תוכל לחשוב שהוא לא קיים, כדי לרצות את ההפך שלו. אבל אם היית באמת חושב שהבעייה הזאת מחויבת, אז לא היית יכול לחשוב על משהו אחר, ולא היית יכול להגיד שאתה לא רוצה את זה.
אני מנסה להראות לך שאתה לא בטוח שתמיד יש חיסרון.
שאלה: אני לא בטוח שהבעיה מחויבת.
אליעד: אז מה השאלה?
כדי להגיד על משהו שהוא בעיה, אתה צריך להיות מסוגל לדמיין את ההפך.
אתה רואה את כל הבעיות שיש וחווה שהם קיימות בגלל שאתה רואה את ההפך.
אבל אם האדם מסוגל לתפוס גם את ההפך של הבעיה, אז לא הייתה בעיה.
יש בעיה של ניפרדות, אתה אומר שכדי לחוות את הבעיה, אתה צריך לדעת גם על ההפך. אבל אם היית יודע גם על ההפך, אז למעשה אין בעיה. אתה יכול להיות בהפך של האין שכל, ואז אין כבר בעיה.
אני אסביר שוב, שני דברים נאמרו, האחד, שכדי לדעת משהו אתה צריך לחוות חיסרון. כדי לדעת שיש פה כוס, אני צריך לדעת שפה אין משהו.
דבר נוסף שאמרנו, שכדי שתהיה לך בעיה על משהו, למשל מפריע לי שיש פה שולחן, זאת אומרת שאתה יכול לחוות שאין פה שולחן. כי כדי להגיד שאני לא רוצה משהו, אתה צריך לחשוב שאתה רוצה את ההפך.
שאלה: לא יכולה להיות לך בעיה, אם אתה לא יודע מה הפיתרון שלה.
אליעד: להגיד, אני לא רוצה פה משהו, זה כמו להגיד, אני רוצה פה משהו אחר. אז אם לא היית יכול לדמיין פה משהו אחר, אז לא היית יכול להגיד שאתה לא רוצה משהו.
להגיד אני לא רוצה את זה, זה בעצם להגיד אני רוצה משהו אחר, ואם התודעה שלך הייתה חושבת שמחויב שיהיה פה המשהו הזה, והיא לא הייתה יכולה לדמיין משהו אחר, לא היית יכול להגיד שאתה לא רוצה את המשהו האחר.
שאלה: לא יכולה להיות לך שאלה, אם אין לך שאלה.
אליעד: לא יכולה להיות לך בעיה, אלא אם כן אתה מודע לזה שאין בעיה.
זה עניין של מודעות, אם אתה מודע מה קורה לך בראש, אני לא רוצה את זה, בגלל שאני חושב שאפשר אחרת, אני מודע לדבר ולמה שאחרת שלו, ואם אתה מודע לאחרת, אז אתה יכול להתחבר לאחרת ואין בעיה.
שוב, תמיד יש חיסרון, לדוגמה, אדם אומר שהוא לא רוצה שולחן. מבינים שהוא רוצה משהו אחר. עכשיו אדם אומר שהוא לא רוצה שתמיד יהיה חיסרון, האדם מבין שתמיד יש חיסרון והוא לא רוצה את זה. כשהוא אומר שהוא לא רוצה את זה, זה רק בגלל שהוא באותו רגע מחובר לאין שכל.
אם היית רק בשכל, ולא הייתה לך האפשרות של האין שכל, לא היית מוטרד מכך שתמיד יש חיסרון.
שוב, יש בעיה בתוך השכל, האדם אומר שהוא לא רוצה שולחן, זה אומר שהשכל שלך יכול לחשוב על משהו אחר.
אבל אם אדם אומר, שהוא לא רוצה להיות במצב שתמיד יש בו חיסרון, זה אומר שהוא יכול לדמיין מצב שלא תמיד יש בו חיסרון. כי אם הוא לא היה יכול להתחבר לאין שכל, הוא לא היה יכול להיות מוטרד מכך שתמיד יש חיסרון.
ואם הוא מוטרד מכך שתמיד יש חיסרון? כי הוא מדמיין את האין שכל, ואם הוא מדמיין את האין שכל, אז אין כבר שאלה מדוע יש חיסרון.
וזה שונה מבעיה רגילה.
כי בבעיה רגילה, למשל אתה לא רוצה עט כחול, אלא רוצה עט אדום. אבל אין לך עט אדום, אתה רק מדמיין עט אדום.
אבל באין שכל, אם אתה מבין מה אמרת, זה עושה היפוך לשאלה עצמה.
לדוגמה, אני רעב ורע לי, אתה יכול לדמיין את עצמך שבע. אבל זה שאני אומר לעצמי שאני שבע זה לא אומר שאני לא רעב. (בחיצוני זה לא אותו הדבר)
אבל בפנימי, ברמה הכי תחתונה, אין לך מילוט, ההפך שלה זה הפיתרון המוחלט של כל הבעיות.
למשל אם יש לך בעיה, אני רעב, אתה הופך את זה לאני שבע. אבל זה שאני חושב שאני שבע, זה לא אומר שאני שבע.
אבל אם אתה אומר שרע לך מזה שתמיד יש חיסרון, ואתה מבין מה אמרת, אז כדי שיהיה לך רע מזה שתמיד יש חיסרון, אתה מתבונן, למה רע לי מזה שתמיד יש חיסרון? כי אני בעצם יכול לדמיין שלא תמיד יש חיסרון, כי אם הייתי בטוח שתמיד יש חיסרון, אז לא היה לי רע מזה שתמיד יש חיסרון.
אם היית בטוח שתמיד יש חיסרון, אז לא היה לך רע מזה. כי לא היית יכול לא לרצות את זה.
כדי להגיד שאני לא רוצה שתמיד יהיה חיסרון, לשם כך אתה צריך להיות מסוגל לחשוב, לא תמיד יש חיסרון.
ולא תמיד יש חיסרון, שורשו באין שכל.
ויש עוד שאלה, אולי בגלל שאני מתלונן שתמיד יש חיסרון, זה לא בגלל שאני חושב שיש מצב שבו אף פעם אין חיסרון, אלא בגלל שאני חושב שתמיד יש יתרון?
אני לא רוצה את התמיד יש חיסרון, לא בגלל האין חיסרון, אלא בגלל היש תמיד יתרון.
התמיד יש יתרון - זה בתוך השכל.
אם אתה מוטרד מכך שתמיד יש גם יתרון וגם חיסרון, ואם אתה לא מוכן לקבל את זה, אז זה מהאין שכל.
להגיד שאתה לא רוצה את החיסרון זה בגלל שאתה לא רוצה את היתרון, אבל להגיד שאני לא רוצה את היתרון והחיסרון, אלא רוצה אחד, זה רק בגלל שאתה מודע לאין שכל.
שאלה: מה שיעורי הבית שלי?
אליעד: כלום.
שאלה: אני חושב שאני מבין את הבעיה.
אליעד: יפה נתת לעצמך את התשובה, תבין יותר טוב את הבעיה, אז תגיע לתשובה. תנסה להתבונן למה אני בטוח שתמיד יש חיסרון. להבין את זה פירושו לחוות את זה.
אליעד: כשאתה אומר חוויות חיסרון, זה אומר שלא הבנת על מה מדובר. איך אני יודע שלא הבנת? אני מדבר על חווית חיסרון שרציפה 24 שעות ביממה. זה לא חוויות חיסרון, אלא זה חוויה אחת רציפה 24 שעות ביממה, לנצח נצחים, עבר הווה ויהיה, תמיד מחויב שתהיה בחיסרון.
אני מדבר על חווית החיסרון הזאת, שנובעת מהפרדה. אתה מתכוון לאמר שחוויות החיסרון שאתה קורא להם חוויות חיסרון, למשל חסר לי כסף, אתה מבין שהחוויה הזאת נובעת מהפרדה, אבל אני לא כיוונתי לזה.
אני מתכוון שעצם ההפרדה היא חווית החיסרון.
למשל אתה יודע שיש פה שולחן? אתה יכול לדמיין שולחן? כן. זה אומר שאתה בחווית חיסרון. למה? כדי להרגיש שזה שולחן, אתה צריך להרגיש שאין פה דברים אחרים. זה לא משחקי מילים.
כדי לחוות שיש פה מיץ, אתה צריך לחוות שאין פה דברים אחרים. זאת אומרת שאתה כדי שתחווה משהו אתה צריך לחוות שאין משהו.
אתה יודע שיש פה שולחן או חווה שיש פה שולחן?
שאלה: חווה שיש פה שולחן.
אליעד: זה מה שבאתי להגיד, אי אפשר להגיד אני יודע בלי שאתה חווה את זה. אם אתה יודע אז אתה חווה את זה. לחוות ולדעת זה אותו הדבר.
אם אתה חווה משהו מוגדר, זה אומר שחווית חיסרון. ואתה 24 שעות ביממה חווה חווית חיסרון, לצורך קיום המציאות.
כשאתה מסתכל על הקיר, ואומר זה לא אני, זה אומר שבחוויה שלך אתה חסר משהו.
האם הבנת את זה? יש שתי הבנות.
יש הבנה שאתה שואל למה רע לי בחיים? אז אתה אומר שזה בגלל שאתה מבדיל בין דבר להיפוכו. אבל אני לא מדבר על חיסרון כזה, אני מדבר על החיסרון הבסיסי, שעצם זה שאתה יודע משהו, זה עצמו חיסרון. אבל זה לא ברמה התאורטית, אלא השאלה היא, אם אתה באמת חווה את זה? האם אתה מצליח לחוות את החיסרון שבידיעה?
שאלה: זה לא תמיד מתפרש אצלי בחוויה.
אליעד: אתה יודע למה? כי יש לך בעיות יותר גדולות. ברגע שיגמרו לך הבעיות הגדולות אתה תהיה מודע לבעיות הקטנות. אם יגמרו לך הבעיות, אתה תתחיל להיות מוטרד מזה שיש כאן שולחן.
אם תשב עם עצמך, ותדמיין שאין לך יותר בעיות, אתה תחווה חיסרון מעצם זה שאתה לא שלם.
אני רוצה להגיד שגם הפוך זה אותו הדבר.
אם תמיד יש חיסרון, זה אומר שגם תמיד יש יתרון. אם כל חוויה היא חיסרון, אז גם כל חוויה היא יתרון.
כרגע, אם חסר לך 100 שקל, אתה אומר חסר לי, אם מביאים לך 100 שקל, אתה אומר יש לי. אבל האמת היא שבכל דבר יש יתרון וחיסרון. גם אם יש לך 100 שקל אז חסר לך משהו אחר, אבל גם אם אין לך, אז גם זה שאתה יודע, אין לי, יש בזה יתרון. כל דבר שאתה יודע אותו, יש בו יתרון.
אם אתה מבין שבכל דבר שאתה יודע יש חיסרון, כדי לדעת שיש פה שולחן, אתה צריך לדעת שחסר פה משהו, או שחסרים פה דברים חוץ מהשולחן. ואז זה אומר, שאם אתה יודע משהו בעצם יש לך גם יתרון. כלומר, שאין מצב בעולם שאתה לא נהנה ממנו.
למשל אדם יגיד, ממה יש לי ליהנות? אם אתה יודע שיש פה שולחן, אז יש משהו שטוב לך. היתרון הוא, שאתה יודע שיש.
מה שאני רוצה להגיד, שמי שמודע שתמיד יש חיסרון, הוא גם מודע גם שתמיד יש יתרון.
חיסרון הכוונה, שאתה תמיד חווה שחסר, שזה אומר שאתה תמיד חווה שיש.
תמיד יש חיסרון, זה בתנאי שאתה תמיד משתמש בשכל המוגדר. אם תשתמש בשכל הלא מוגדר, אז לא תמיד יש חיסרון.
שאלה: אם אני רואה כוס.
אליעד: בחוויה עצמה יש חיסרון.
שאלה: אם אני רואה כוס, אני גם חווה מה שלא כוס.
אליעד: כשאתה אומר יש את זה, זה אומר שאין את השאר. כשאתה אומר, יש פה כוס, זה אומר שאין פה משהו אחר.
כול זמן שאתה יודע משהו, זה נקרא חיסרון. לדעת = לחוות. אם אתה יודע משהו מוגדר, אתה חייב לחוות שחסר משהו. כל הגדרה היא חיסרון. רצון מוגדר, רגש מוגדר, חוויה מוגדרת - הכל חיסרון.
שאלה: אם אתה לא מגדיר, אז אתה האחדות. ברגע שהגדרת נכנסת לצרות של הנפרדות.
אליעד: לא צרות, אלא לצרה של הנפרדות. הניפרדות כולה זה צרה. זה לא שבתוך הניפרדות יש צרות, אלא זה שאתה חווה ניפרדות זה אומר שמשהו חסר.
אם אדם אומר שיש לו בעיות בחיים בגלל שהוא מפריד, אז הוא לא מבין. ההפרדה עצמה היא הבעיה.
כדי להבין זאת אתה צריך להיות במודעות גבוהה ביותר, זה למעשה הבסיס של החיסרון. מתחתיו זה, אין חיסרון.
שאלה: איך פותרים את הבעיה?
אליעד: השאלה היא, איך יכול להיות שיש כאן בעיה, אם אנחנו בטוחים שהיא קיימת? הרעיון אומר שכדי שתהיה בעיה אתה צריך לרצות לשנות אותה. ואם אתה בטוח שיש בעיה, אז איך יכול להיות שאתה לא רוצה אותה. זאת אומרת, שכדי להגיד שאני לא רוצה את הבעיה, אתה צריך לחשוב שלא תהיה בעיה.
אם זו בעיה מחויבת, איך יכול להיות שזה לא מסתדר לך?
שאלה: הבעיה לא מחויבת.
אליעד: איך זה שהיא לא מחויבת? הרי תמיד יש חיסרון.
שאלה: מבחינה שכלית אני לא יכול להיות בטוח בבעיה.
אליעד: אז מה השאלה בעצם?
שאלה: כרגע אני חושב שהיא מחויבת.
אליעד: להגיד שהבעיה מחויבת, זה אומר שלא הבנת. למה אתה בטוח שהיא מחויבת?
אם היית בטוח שהבעיה מחויבת, אז לא הייתה בעיה, כי אז לא היית יכול לחשוב על זה שאין בעיה, ואז לא הייתה בעיה.
כדי להגיד שמשהו הוא בעיה, אתה צריך שהתודעה שלך תוכל לחשוב שהוא לא קיים, כדי לרצות את ההפך שלו. אבל אם היית באמת חושב שהבעייה הזאת מחויבת, אז לא היית יכול לחשוב על משהו אחר, ולא היית יכול להגיד שאתה לא רוצה את זה.
אני מנסה להראות לך שאתה לא בטוח שתמיד יש חיסרון.
שאלה: אני לא בטוח שהבעיה מחויבת.
אליעד: אז מה השאלה?
כדי להגיד על משהו שהוא בעיה, אתה צריך להיות מסוגל לדמיין את ההפך.
אתה רואה את כל הבעיות שיש וחווה שהם קיימות בגלל שאתה רואה את ההפך.
אבל אם האדם מסוגל לתפוס גם את ההפך של הבעיה, אז לא הייתה בעיה.
יש בעיה של ניפרדות, אתה אומר שכדי לחוות את הבעיה, אתה צריך לדעת גם על ההפך. אבל אם היית יודע גם על ההפך, אז למעשה אין בעיה. אתה יכול להיות בהפך של האין שכל, ואז אין כבר בעיה.
אני אסביר שוב, שני דברים נאמרו, האחד, שכדי לדעת משהו אתה צריך לחוות חיסרון. כדי לדעת שיש פה כוס, אני צריך לדעת שפה אין משהו.
דבר נוסף שאמרנו, שכדי שתהיה לך בעיה על משהו, למשל מפריע לי שיש פה שולחן, זאת אומרת שאתה יכול לחוות שאין פה שולחן. כי כדי להגיד שאני לא רוצה משהו, אתה צריך לחשוב שאתה רוצה את ההפך.
שאלה: לא יכולה להיות לך בעיה, אם אתה לא יודע מה הפיתרון שלה.
אליעד: להגיד, אני לא רוצה פה משהו, זה כמו להגיד, אני רוצה פה משהו אחר. אז אם לא היית יכול לדמיין פה משהו אחר, אז לא היית יכול להגיד שאתה לא רוצה משהו.
להגיד אני לא רוצה את זה, זה בעצם להגיד אני רוצה משהו אחר, ואם התודעה שלך הייתה חושבת שמחויב שיהיה פה המשהו הזה, והיא לא הייתה יכולה לדמיין משהו אחר, לא היית יכול להגיד שאתה לא רוצה את המשהו האחר.
שאלה: לא יכולה להיות לך שאלה, אם אין לך שאלה.
אליעד: לא יכולה להיות לך בעיה, אלא אם כן אתה מודע לזה שאין בעיה.
זה עניין של מודעות, אם אתה מודע מה קורה לך בראש, אני לא רוצה את זה, בגלל שאני חושב שאפשר אחרת, אני מודע לדבר ולמה שאחרת שלו, ואם אתה מודע לאחרת, אז אתה יכול להתחבר לאחרת ואין בעיה.
שוב, תמיד יש חיסרון, לדוגמה, אדם אומר שהוא לא רוצה שולחן. מבינים שהוא רוצה משהו אחר. עכשיו אדם אומר שהוא לא רוצה שתמיד יהיה חיסרון, האדם מבין שתמיד יש חיסרון והוא לא רוצה את זה. כשהוא אומר שהוא לא רוצה את זה, זה רק בגלל שהוא באותו רגע מחובר לאין שכל.
אם היית רק בשכל, ולא הייתה לך האפשרות של האין שכל, לא היית מוטרד מכך שתמיד יש חיסרון.
שוב, יש בעיה בתוך השכל, האדם אומר שהוא לא רוצה שולחן, זה אומר שהשכל שלך יכול לחשוב על משהו אחר.
אבל אם אדם אומר, שהוא לא רוצה להיות במצב שתמיד יש בו חיסרון, זה אומר שהוא יכול לדמיין מצב שלא תמיד יש בו חיסרון. כי אם הוא לא היה יכול להתחבר לאין שכל, הוא לא היה יכול להיות מוטרד מכך שתמיד יש חיסרון.
ואם הוא מוטרד מכך שתמיד יש חיסרון? כי הוא מדמיין את האין שכל, ואם הוא מדמיין את האין שכל, אז אין כבר שאלה מדוע יש חיסרון.
וזה שונה מבעיה רגילה.
כי בבעיה רגילה, למשל אתה לא רוצה עט כחול, אלא רוצה עט אדום. אבל אין לך עט אדום, אתה רק מדמיין עט אדום.
אבל באין שכל, אם אתה מבין מה אמרת, זה עושה היפוך לשאלה עצמה.
לדוגמה, אני רעב ורע לי, אתה יכול לדמיין את עצמך שבע. אבל זה שאני אומר לעצמי שאני שבע זה לא אומר שאני לא רעב. (בחיצוני זה לא אותו הדבר)
אבל בפנימי, ברמה הכי תחתונה, אין לך מילוט, ההפך שלה זה הפיתרון המוחלט של כל הבעיות.
למשל אם יש לך בעיה, אני רעב, אתה הופך את זה לאני שבע. אבל זה שאני חושב שאני שבע, זה לא אומר שאני שבע.
אבל אם אתה אומר שרע לך מזה שתמיד יש חיסרון, ואתה מבין מה אמרת, אז כדי שיהיה לך רע מזה שתמיד יש חיסרון, אתה מתבונן, למה רע לי מזה שתמיד יש חיסרון? כי אני בעצם יכול לדמיין שלא תמיד יש חיסרון, כי אם הייתי בטוח שתמיד יש חיסרון, אז לא היה לי רע מזה שתמיד יש חיסרון.
אם היית בטוח שתמיד יש חיסרון, אז לא היה לך רע מזה. כי לא היית יכול לא לרצות את זה.
כדי להגיד שאני לא רוצה שתמיד יהיה חיסרון, לשם כך אתה צריך להיות מסוגל לחשוב, לא תמיד יש חיסרון.
ולא תמיד יש חיסרון, שורשו באין שכל.
ויש עוד שאלה, אולי בגלל שאני מתלונן שתמיד יש חיסרון, זה לא בגלל שאני חושב שיש מצב שבו אף פעם אין חיסרון, אלא בגלל שאני חושב שתמיד יש יתרון?
אני לא רוצה את התמיד יש חיסרון, לא בגלל האין חיסרון, אלא בגלל היש תמיד יתרון.
התמיד יש יתרון - זה בתוך השכל.
אם אתה מוטרד מכך שתמיד יש גם יתרון וגם חיסרון, ואם אתה לא מוכן לקבל את זה, אז זה מהאין שכל.
להגיד שאתה לא רוצה את החיסרון זה בגלל שאתה לא רוצה את היתרון, אבל להגיד שאני לא רוצה את היתרון והחיסרון, אלא רוצה אחד, זה רק בגלל שאתה מודע לאין שכל.
שאלה: מה שיעורי הבית שלי?
אליעד: כלום.
שאלה: אני חושב שאני מבין את הבעיה.
אליעד: יפה נתת לעצמך את התשובה, תבין יותר טוב את הבעיה, אז תגיע לתשובה. תנסה להתבונן למה אני בטוח שתמיד יש חיסרון. להבין את זה פירושו לחוות את זה.