איך ההבנה שהכל סובייקטיבי משפיעה על תפיסת העצמי?

אליעד כהן מסביר על המושגים "מודעות עצמית", "אובייקטיביות וסובייקטיביות", ועל ההבדל בין "חלום ומציאות". אליעד מבהיר נקודה משמעותית: ההבנה שהכל סובייקטיבי לכאורה אמורה להוביל את האדם ל"היעלם", אך בפועל היא לא עושה זאת. למה? משום שאם האדם רואה שהכל סובייקטיבי, הוא עדיין נמצא שם כדי לראות זאת, ולכן הוא לא באמת נעלם.

למשל, אם האדם אומר "אני רואה שהכל סובייקטיבי", הוא עדיין נשאר בתור הישות הצופה, ולכן ישנה עדיין תחושת "אני" קיימת. ההבנה שהכל סובייקטיבי לא מעלימה את תחושת ה"אני", אלא רק משאירה אותה במצב של צופה המתבונן במציאות סובייקטיבית.

מדוע ההבנה הסובייקטיבית לא מעלימה את תחושת ה"אני"?

אליעד מסביר כי ההבנה "אני רואה שהכל סובייקטיבי" עצמה היא מחשבה, והמחשבה הזאת מתקיימת בישות מסוימת שממשיכה להתקיים. המחשבה עצמה היא עדיין מחויבת מבחינת האדם שמחזיק בה. לכן, כל עוד האדם תופס את עצמו כישות שמחזיקה במחשבה סובייקטיבית, תחושת ה"אני" שלו לא תיעלם.

מה צריך לעשות כדי באמת להיעלם ולהגיע לחוויית "לא לדעת שום דבר"?

אליעד כהן מציע גישה שונה. במקום שהאדם ינסה להבין שהכל סובייקטיבי, עליו להפסיק לראות דברים בצורה אובייקטיבית, כלומר, להטיל ספק בכל דבר ולהטיל ספק אפילו בתחושת ה"אני" עצמה. כאשר האדם מתבונן על כל דבר שהוא מחשיב כאובייקטיבי ושואל "האם זה באמת נכון?", הוא מתחיל להטיל ספק במוחלטות של כל תפיסה או ידע.

לדוגמה, אם האדם אומר "אני קיים", עליו לשאול את עצמו "האם באמת אני קיים? איך אני יודע שאני קיים? מי אני בכלל? מה זה האני הזה?" ככל שהאדם מטיל ספק יותר ויותר באמיתות האובייקטיבית של עצמו ושל המציאות, כך הוא יפסיק לראות את עצמו ואת המציאות כדברים מחויבים ומוגדרים. התהליך הזה, אם הוא נעשה בצורה מלאה ועקבית, יביא למצב שבו האדם יפסיק לדעת דברים כמחויבים ויתחיל לחוות את עצמו ואת המציאות כלא מחויבים בכלל.

מה ההבדל בין "לא לדעת שום דבר" לבין לדעת שהכל סובייקטיבי?

אליעד כהן מדגיש כי לדעת שהכל סובייקטיבי, זוהי עדיין צורה של ידיעה. האדם יודע משהו - שהמציאות היא סובייקטיבית. לעומת זאת, מצב של "לא לדעת שום דבר" שונה לחלוטין. במצב זה האדם לא יודע כלל, אפילו לא יודע שהוא לא יודע. האדם לא אומר לעצמו "אני יודע שהמציאות היא חלום" או "אני יודע שהכל לא אמיתי", אלא הוא פשוט לא יודע בכלל. זהו מצב של חוסר ידיעה מוחלט, מצב שאין בו שום ידיעה או הגדרה בכלל.

לדוגמה, אליעד אומר שיש שני סוגי אנשים:

• האדם הראשון אומר: "אני יודע שהכל חלום, הכל לא אמיתי". אדם כזה עדיין יודע משהו.
• האדם השני אומר: "אני לא יודע שזה מציאותי, ואני גם לא יודע שזה חלום - אני פשוט לא יודע שום דבר בכלל". במצב כזה האדם באמת הגיע למצב שבו אין לו שום ידע ושום מחויבות מחשבתית.

רק במצב השני, שבו האדם באמת לא יודע שום דבר, הוא מגיע למצב שבו הוא נעלם לחלוטין. זהו המצב האמיתי שאליעד מדבר עליו, מצב של "לא לדעת שום דבר" אמיתי.

מדוע "לא לדעת שום דבר" הוא המצב האידיאלי על פי אליעד?

אליעד מסביר שהמצב של "לא לדעת שום דבר" הוא המצב שבו האדם כבר לא מגדיר את עצמו ולא מחויב לאף ידיעה או תפיסה. במצב זה, התודעה כבר לא נאחזת בשום דבר מחויב. אם האדם לא רואה שום דבר כמחויב, כולל את עצמו ואת קיומו, הוא בעצם מגיע למצב שבו אין תחושת סבל, פחד, או דאגה, כי כל אלו נשענים על ידיעות מחויבות.

כאשר אדם אומר "אני יודע שהכל סובייקטיבי", הוא עדיין חווה מתח או סבל כשהוא רואה משהו "רע" או שלילי. לעומת זאת, כשהאדם באמת לא יודע שום דבר, אפילו לא יודע שהכל סובייקטיבי, הוא לא יכול לחוות שום דבר כשלילי או חיובי בצורה מוחלטת. במצב הזה, לפי אליעד, התודעה הופכת לחופשיה באמת, כי אין לה שום נקודת ייחוס מחויבת.

למה לדעת פחות זה עדיף מאשר לדעת יותר?

אליעד כהן מדגיש כי רוב האנשים חושבים שהתפתחות רוחנית או מודעות עצמית פירושה לצבור עוד ידע. אך אליעד מציג בדיוק את הגישה ההפוכה. ההתפתחות האמיתית לדעתו מתבטאת דווקא באיבוד ידע, בשחרור ידע, ובסילוק כל הידיעות והתפיסות הקיימות. ככל שהאדם יודע פחות, כך הוא מתקרב יותר למצב של אמת מוחלטת - מצב שבו אין שום ידיעה ושום סבל הנובע מידיעה כלשהי.

מה משמעות הטלת ספק על פי אליעד כהן?

הטלת ספק, על פי אליעד, פירושה לא לנסות למצוא תשובה, אלא פשוט להטיל ספק כדי לפרק את המוחלטות של כל ידיעה או אמונה שיש לאדם. האדם צריך להטיל ספק בכל ידיעה - לא כדי להחליף אותה בידיעה אחרת, אלא כדי לא להשאיר ידיעה בכלל.

כאשר אדם שואל את עצמו: "מי אני בכלל?", הוא לא אמור להגיע לתשובה אחרת, אלא פשוט לשחרר את ההנחה שהוא יודע מי הוא. ההטלת ספק הזו מובילה למצב שבו אין שום ידיעה לגבי העצמי או לגבי המציאות, וזהו המצב האמיתי שאליו צריך האדם לשאוף, לפי אליעד.